אורות:שיעור מס' 18-אורות התחייה פרק ו-ח

מועד השיעור: ט כסלו תשע"ה 01/12/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:

סיכום השיעור ע"י רועי אהרוני הי"ו:

פסקה ו                                                     ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלקי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. "אויב חרף ד' ועם נבל נאצו שמך".

הפקר – הנטייה להתעסק בעולם הרוחני לבדו תוך הזנחת העולם המעשי. המילים הללו מכוונות כנגד העולם הנוצרי.

יוחנן המטביל היה יהודי איסיי שהיה מטביל אנשים בירדן. היה לו קשר עם יש"ו שגם אותו הוא הטביל בירדן. היה נדמה לו שיצאה לו בת קול שאומרת לו "אתה נבחרת". הוא גם היה עוסק בשאלות מוסריות. הוא הלך לממלכתו של אחד הנכדים של הורדוס שחי חיי שחיתות עם רקדנית, והוא בא לתת לשניהם דברי מוסר. הרקדנית ביקשה את ראשו של יוחנן על מגש, ועשו כרצונה. ליוחנן היו תלמידים שנשארו עכשיו בלי רב. לכן תלמידיו רצו להצטרף לחבורה של יש"ו. יש"ו שלח להם: "דעו כי מלכות השמיים קרבה, ושמלכות השמיים שייכת לפורצים ולגנבים". ואז הם החליטו שהם לא מצטרפים.

מה כוונת דברי יש"ו? הקודש איננו דורש מוסריות כדי להתקרב אליו. עצם המפגש עם הקודש כבר מעלה את האדם.

לכן הרב אומר "בא מתוך התפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותיקון של קודש". כנראה שהרב רומז לסיפור בברית החדשה.

לפי הרב קוק, יש כאן חילול הקודש לא רק בעולם, אלא הקודש מתחלל בשורשו, למעלה. כביכול יש פגיעה רוחנית בעולם העליון מכוחה של המינות. ההתפרצות אל הקודש פועלת פעולה. זה מה שנקרא אצל חכמי הקבלה "גנבת אורות". נגנבו האורות.

התוצאה היא שהמושג של אלוקות מקבל צורה נמוכה בעולם.

"תאות ענוים" היא גאולת ד', אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף.

השאיפה היא לגלות שם שמיים בכל העולמים כולם, בעולם הרוחני והגשמי. ככל שהאור חודר יותר למטה, כך אתה מגלה אורות יותר גדולים מלמעלה. "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". ככל שאתה מוכן לרדת לרזולוציה יותר נמוכה, כך אתה יכול להגיע לשורשים יותר עליונים. מכאן הדקדוק המופלג בהלכות.

בימי בית שני רבותינו אמרו שהיה חטא אחד שהחריב את הבית, והוא שנאת חינם. ברקע של התרבות השנאה, הופיע אדם ואמר – תעשו אהבה. זו הייתה המחאה החברתית שלו. א"א להגיד שלא היה בסיס לעניין, אבל הפתרון שלו לבעיה לא היה טוב.

אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה.

לקודש יש זיו, ומהזיו הזה ניתן לגנוב. זה מה שמחזק את הכנסייה: הזיו של הקודש נכנס בגנבה על ידי קיבוץ כוח שמפוזר בכל מרחבי העולם, נטיפות של קודש בכל מיני מקומות, לגנוב את זה ולהוסיף ברק.

"אם במחתרת ימצא הגנב" (פרשת משפטים). מ"ח זה 48, זה מספר הנביאים שמוזכרים בשמם בתנ"ך. לפי המסורת של היהדות, הנביאים הם בדרגה נמוכה מהמדרגה 49 של נבואת משה. משה נותן לנו את התורה. מי ששם את הנביאים לפני משה, שם אותם במחתרת – את המ"ח לפני התרת, לפני התורה, אז הוא גנב. במסורת הנוצרית, השיא של התנ"ך הוא מוסר הנביאים – הושע, עמוס, מיכה. הם מהווים את פסגת המסר התנ"כי, בעוד שתורת משה נחשבת כקודקס של חוקים יבשים. אנחנו שמים את התורה לפני הנביאים. מי ששם את הנביאים לפני התורה, במחתרת – אז הוא גנב.

היה עדיף שיגנבו אורות או שלא יגנבו בכלל? אפשר להגיד שני כיוונים:

א.       זה טוב שבכל זאת מסרים של יהדות עברו לעולם באיזושהי צורה.

ב.        זה רע, כי אם המסרים עברו ככה, הם מאבדים את האורות, ולכן עדיף שהם יקבלו את זה מעמ"י ישירות.

ייתכן שמבחינה היסטורית לא הייתה ברירה. הגויים רצו לקבל את האור המיוחד של כנסת ישראל, והיו צריכים לקבל את זה כבדרך מנסרה. הדרך היחידה כשעמ"י בגולה היא דרך הנצרות. אבל עכשיו אנחנו אומרים להם: אתם כבר לא צריכים את יש"ו, אתם יכולים לקבל את האור מעם ה'. יש כאלה שזה משכנע אותם והם מתגיירים, ויש כאלה שמגמגמים.

והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר ע"י שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.

הרב אומר שלקדושה יש אסטרטגיה משלה, איך להשיב את ניצוצות הקודש האבודים בין הקליפות ולהעלות אותם חזרה אל הקודש.

האומות ניזונו מהתכנים של היהדות, ואנחנו עכשיו מוציאים את זה.

אחד המנופים המרכזיים לפעולה הזו הוא מדינת ישראל, אבל לא רק. זה גם דורש מאמץ אינטלקטואלי ולימודי. כשאנחנו לומדים תורה אנחנו צריכים למצוא את המושגים המקוריים ולא את המושגים שהנצרות החדירה. רוב המושגים שאנו לומדים בתורה נגועים בתפיסה נוצרית. העולם המערבי אימץ את זה. כשאנו מדברים על אלוקים, על קדושה, על מצווה, על וידוי, על תשובה וכו' – אנחנו לומדים אותם דרך המשמעות שיש למושגים האלה בנצרות. זה אוטומטית – אנחנו טבולים באווירה הזו.

לדוגמה, פעם עיתונאי אמר לאחד הרבנים ברדיו: "למה אתה מערב את אלוקים עם שאלות טריטוריאליות". זו שאלה נוצרית.

"כמצולה שאין בה דגים" – זה נאמר במדרש על הפסוק "וינצלו את מצרים", מלשון מצולה. מצולה שלקחו ממנה את כל הדגים. מצרים נחשבת למקור החיות של העולם כולו, ועמ"י שיוצא ממצרים לוקח איתו את כל כוחות החיים האלה. בימי משה זה היה מצרים, ובימינו זה המערב.

אם כך, יש תהליך עכשיו שהנצרות מאבדת מכוחה. הנצרות מאבדת את כוחה כי הבסיס התיאולוגי שלה נשבר בה' באייר תש"ח. הם מרגישים את זה. הרצל ביקש מהאפיפיור לעזור להם להקים מדינה בא"י. אמר לו האפיפיור – מה שאתה מבקש לעשות סותר את כל מה שאני מאמין בו. מאז שקמה המדינה והועמד סימן שאלה ענק על העולם הנוצרי וגרם לזה שהם מתעסקים עכשיו עם תירוצים.

האוונגליסטים, למשל, החליטו שהברית הישנה לא נגמרה, ואלוקים צריך להחזיר את עמ"י לא"י, כדי שתהיה פה בדיוק את החברה שהייתה ליש"ו. לכן צריך שעמ"י יקיים מצוות באדיקות וישב מהנילוס עד הפרת, ואז יש"ו יוכל לחזור.

הרב אמר לאוונגליסטים – אתם לא אוהבים אותי, אתם אוהבים את יש"ו דרכי. חלק מהם מודים בזה.

נוצרים בשלב די מוקדם יורדים מהדוגמות, אבל קשה להם להתנתק מיש"ו, לא בגלל שהיא אהובה, אלא שהיא מטילה אימה. בברית החדשה יש"ו מצטייר כדמות לא סימפטית בעליל. הוא אומר – מי שלא איתי, אין לו גאולה וכו'. לכן גם אנשים שלא מאמינים בשילוש, מפחדים להפסיק להאמין ביש"ו. יש איזו כריזמה מוזרה סביב לאישיות שלו.

באיזשהו שלב יש הבנה אצל חלק מהם שכל הסיפור הזה מיותר. העוצמה של הנוכחות של מדינת ישראל היא הרבה יותר חזקה ממה שאנחנו מרגישים. "אין בעל הנס מכיר בניסו" – אנחנו בתוך החוויה, ולכן לא מרגישים בזה. אבל אנשים העומדים מבחוץ רואים אותו. אם היינו מבינים מה קורה בדורנו, לא היינו יכולים אפילו לקנות שקית חלב בבוקר, מרוב התפעמות מהעוצמה של מה שקורה כאן.

יש "רגישות דתית נוצרית". הרגש הדתי הנוצרי הוא בעל משמעות, והוא יכול להיות מופנה ליש"ו כמו לערכים של עמ"י. זה מה שכנראה יקרה בבוא הזמן.

פסקה ז:                                                       

כשם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה, ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל ככה הם גם החילופים הרוחניים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם.

הדוב הגריזלי לא יכול לחיות בסהרה. אריה בקוטב ימות. רקפות צריכות קור. יש תכנים רוחניים שמתאימים לסוג מסוים של בני אדם או חברה ושם זה מביא הרבה ברכה. אם אתה מביא את אותם התכנים לחברה אחרת, אתה גורם לנזקים, כי קשה מאוד להתאים את עצמם לדברים הללו.

בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים.

בתוך היהדות גם כן – יש התנהגויות של חברות חסידיות מול ליטאיות, אשכנזים מול ספרדים. דברים שטובים לחוג מסוים, אינם טובים כשמעבירים אותם לחוג אחר.

כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה אין הדבר חודר כ"כ עד עומק החיים, אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע"פ תנאיהם המיוחדים. והשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה, ואם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם.

"מגע של הכרה" – קורא באנציקלופדיה, זה לא דבר שחודר כ"כ את עומק החיים. בהרגשה כבר יכול להיגרם נזק. אם אתה מגיע לתכנים של אמונה או אפילו רק רגש ואולי אפילו קצת הכרה, אתה יכול לגרום חורבן בנפש שהתכנים לא מורגלים לו בנפש.

וזאת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני, אשר"דרכי שאול ביתה" "ורגליה יורדות מות";וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, "הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל".

בספר משלי יש כמה פרקים שבהם המחבר מזהיר את הבחור הצעיר מאישה זרה שרוצה להסטות אותו מדרכו. המפרשים מסבירים שהאישה הזרה היא הדעות הזרות.

בית ישראל יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, אשר נגוזה מבטן אמו אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה.

יש משיכה מיוחדת של היהודים אל הנצרות, יותר מאשר אל תכנים אחרים. למשל, היהודים המשיחיים. המשיכה היא בגלל שהנצרות היא יהדות. אם נוצרי יכול לחשוב שהיהודי הוא אלוהים, אז היהודי שהולך אל הכנסייה חושב שהוא אלוהים. לכן זו משיכה שקשה מאוד לחזור ממנה, "כל באיה לא ישובון". בעוד שעם אפיקורסות – "דע מה שתשיב לאפיקורוס". להם אפשר להשיב.

המושגים של הנצרות הם יהודיים שקיבלו לבוש פאגאני. זה יותר מושך מעבודה זרה רגילה. עבודה זרה זה מחוץ לתחום, זו בגידה באלוקיך. אבל הנצרות מציעה לך לעבוד את אלוקי ישראל בצורה אלילית, וזה כבר משהו אחר.

ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר, והם בספרתו בדיני תורה והכרות- אמונה בדעה מבוססת ורוח אמיץ, כראוי לעם עז, אשר עז לו באלקים סלה.

הרב קוק מצדיק את כל ההלכות המרחיקות את היהודים ממגע עם הנצרות.

פסקה ח':                                                    

ד' צבאות הוא ד' אלקי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב אלקים כחו וגבורתו של יוצר בראשית.

הראשון שמוזכר שהיה זובח לה' צבקות הוא אלקנה, והוא קיבל את הרעיון מאשתו חנה. כשהיא התפללה לה', היא הזכירה את השם הזה. היא רצתה מאוד שיהיה לה ילד. מדוע? היא הייתה נביאה וידעה שהילד שיוולד לה יקים את המלכות. היא מבקשת שיהיה לה "זרע אנשים" – שיוכל להקים אנשים. אומרת חנה – אם אתה רוצה שיקראו לך ה' צבקות, כדאי שאני אכנס להריון. על ידי זה יהיה לה' מלכות לשכון בה, ואז הוא יהיה ה' צבקות.מכאן אנו לומדים שה' צבקות הוא השם של הקב"ה כשיש לו ממלכה שעליה הוא מולך. מלשון צבא, התאספות.

ישראל זו אומה, ויש קשר נסתר בין היישות הפוליטית לתכנים הרוחניים.

כתוב בתחילת רש"י על התורה "מה טעם פתח בבראשית"? לכאורה השאלה היא לא במקום. סוף סוף מישהו מתחיל מההתחלה, מה יש לשאול? אלא שאי אפשר להתחיל מהראשית. כדי להבין משהו, אתה צריך להבין מה קדם לו. "ראשית" זה בהגדרה דבר שאין לו הבנה. לכן תשובת רש"י היא פוליטית. לעם ישראל יש זיכרון של הראשית. אנחנו לא יכולים לעשות צעד פוליטי בלי להתייחס לראשית.

מניין השנים – היהודים מונים את השנים שלהם מבריאת העולם. עמים אחרים לא מונים כך, אלא מנקודה באמצע ההיסטוריה שיש לפניה ואחריה. זיכרון הראשית טבוע באופי הלאומי שלה.

העולם ומלאו מיד ד' נוצרו, נתהוו וקמו, מתהוים וקמים, חיים ומתקימים, מתפתחים ומתאזרים. הלאמתנו בנחלת ד' קשורה היא ביצירת מעשה בראשית, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".

אנחנו מכווינים את הלאומיות שלנו בארץ ישראל, וזה קשור כבר לבריאת העולם – כפי שניתן לראות ברש"י הראשון על התורה.

הגבורה האלקית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה. מפי הגבורה שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך", וכל התורה כולה קבל משה מפי הגבורה.

"איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הקב"ה הוא גיבור, אז הוא כובש את יצרו. יצרו של האינסוף הוא להתפשט על הכל, והוא גיבור שהוא לא מתפשט. בתורת האר"י מוסבר שכדי שהעולם יתהווה הוא סילק את האור, ואז נתן קו של אור לעולם. הגבורה היא הסילוק של האור.

הגמרא אומרת ""אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום". לא סתם היא בוחרת בביטוי "גבורה" – דווקא מי שברא את העולם בגבורה.

מדוע הקב"ה אומר בעשרת הדיברות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי את העולם", אבל בהמשך הוא אומר "כי ששת ימים עשה את השמיים ואת הארץ". כלומר, התורה שלנו ניתנה ממי שברא בגבורתו את העולם.

התפיסה הזו היא מונותאיסטית מובהקת: מי שברא את העולם הוא שמוציא ממצרים הוא שנותן את התורה – אין דבר מחוץ לאלוהות. לכן גם את הגוף אתה צריך להכליל בכלכלה הזו: 

את הגוף אין אנחנו עוזבים, לא את הגוף הפרטי ולא את הגויה הלאומית, כי אם אנחנו מנצחים אותו.

"גויה" = גוף.

יודעים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם, וכמו כן עולם הזה ועולם הבא, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקדש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא "אמרתי ונעשה רצוני".

יצר הרע זה דבר מצוין. "וייצר ה' אלוקים את האדם" – לגבי החיות כתוב עם י' אחת, ולגבי האדם שתי י' – שתי יצירות: יצר הטוב ויצר הרע. זה בא לומר שיצר הרע הוא חלק מהווית האדם, כך אלוקים ברא את האדם. אל תיבהל מהיצר הרע, תשתמש בו! אצל הגויים שהם שומעים שיש יצר הרע – אז צריך לזרוק את הגוף. הם מרגישים את הטומאה של הגוף.

אנחנו לא עוזבים את הגוף. ברית המילה היא באיבר הכי גופני שלנו. הדרך שלנו לחגוג את הימים הכי קדושים שלנו היא באכילה.

גבורתנו עדינה היא, א"א שתהיה גבורת חרבן וכליון.

גם לנו יש גבורה. יש לנו גבורה עדינה. א"א שהיא תהיה גבורת חורבן וכליון.

 הגבורה האלקית בעולם אינה נפגשת במה שחוץ להמצאתה, וקל וחומר שחוץ לשלטונה, אם כן היא בכל תכסיסיה מלאה עומק רחמים.המצאת הנגודים מרחיבה את גבול היש.

כשאתה רואה ניגודים בעולם, זה לא באמת ניגודים, זה הרחבת גבול היש.

הטוב מבחין את הרע והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו.

אלו ביטויים עתיקים מספר יצירה.

ספיגה כללית זו בהכרה עולמית אלקית, חדורה עד תהום הנשמה משולבה במעמקי ההיסתוריה הלאומית, אחוזה במלא עולמים, חובקת באהבה את כל ומתנשאת בגבורה על כל, מלאה ענוה עם כל וחשוקת רחמים על כל, היא יסוד תפארת ישראל, המובעה האמת ליעקב, במטרת כסא ד' בעולם, שלא תפסק לעד, היא מקימת ומחיה אותנו.

"כסא ד' בעולם". כתוב "וישב שלמה על כסא ה'". כסא ה' היא המלכות, המדינה. המדינה היא כסא ה'.

לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם "בשם ד' אלקינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".

צה"ל בא בשם ה'. לא תמיד הוא יודע את זה:

ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלקי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים.ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל.

זה מה שיכריח אותנו לקחת על עצמנו לבוא בשם ה' גם בעיני עצמנו וגם באוזני העולם כולו.

עז וגבורה, חשק ואבירות, אמונה ונצחון עז, התהפכות עמק היאוש למקור ישועה ופריחת חיים, רוממות קדש כימי עולם, והכל נוהר הופעת גאולה: התבונה, הברקת הבקורת, ההסדרה החברתית ועמק האמונה, חדוש הנשמות והרטבת הגויות, בדליגה ובסדור, ממקור הכרת האמת של גדולת שם ד' אלקי ישראל, אלקי כל עולמים יוצר כל עולמים ויוצר רוח האדם בקרבו, אשר ממקור חיים אשר עמו חי ישראל מעולם ועד עולמי עד. "והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'", "כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, כי בעליך עשיך ד' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא".

כל הפעולה הזו של הציונות שאיננה מכירה את עצמה, מהמתח מביקורת העמים ומביקורת עצמית, תביא אותנו להכרח לבוא בשם שמיים. זה מה שעשוי להפוך את הסכסוך מסכסוך לא דתי ללא פתרון לסכסוך דתי שאז יש סיכוי שיש לו פתרון.

"קדוש ישראל" שזה לאומי, "אלוקי כל הארץ יקרא" – ייראה כי הוא אלוקים אוניברסלי.