שיעורי הרב שרקי בראש יהודי

מידי יום שני, בשעה 20:30, בראש יהודי בת"א, בר כוכבא 45

בואו בשמחה!

יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

אורות- שיעור מס' 17- אורות התחייה פסקה ה

מועד השיעור: ב כסלו תשע"ה 24/11/2014

להורדת השיעור  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:




סיכום השיעור- ע"י רועי אהרוני הי"ו:
                                             
העולם ומלאו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו א-ל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ: לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

העולם ומלואו לאור ישראל מחכים – העולם לא יודע את זה. הוא יודע שהוא מחכה. אבל הרב אומר שהם מחכים לאור ישראל. "אור" במשנתו של הרב קוק = תפיסה ("עד עכשיו ראיתי באור מסוים, עכשיו אני רואה באור אחר"). האופן שבו נעשית תהילתו של שם ה' – זה אור. יכולה להיות תפיסה קודרת, חשוכה של תהילת ה'.
תהילת ה' – יש בעולם תופעה מוזרה שנקראת "דתיות". זה סוג של עבדות. צמצום של קומת החיים של האדם. זוהי צורה שהיא בסופו של דבר אלילית. יש בעולם דבר הנקרא "רגש דתי". יש לזה פרשה בתורה, שמתארת את זה – פרשת העגל: קום עשה לנו אלוהים אשר יילכו לפנינו". התורה מבקרת את העמדה הזו, וקוראת לזה – עבודה זרה. העמדה הזו שבה האדם מנסה לכלול את האלוהים ברגש שלו, זה סוג של אלילות, וזה גם מגוחך. לעומת זאת, בעם ישראל יש בהירות שם ה'. זה לא מתחיל מהאדם, זה לא פנייה של האדם אל האלוקות, זה האלוקות שנפגשת עם האדם. אני לא יכול לכלול את האינסוף, אלא האינסוף יכול לכלול אותי. אנחנו כן מוצאים לפעמים תגובה של האדם – אם האינסוף פינה אליי, אני מסוגל גם להשיב לו.
דתיות מורכבת משני מרכיבים:
א.    תנועה שמתחילה באדם ופונה אל האלוהים.
ב.     ציבור היעד של הדתיות הוא הפרט, האינדיבידואל.
לעומת זה, הנבואה:
א.    האלוקים פונה אל האדם.
ב.     היעד הוא הכלל.
עשיית המצוות היא פעולה קולקטיבית. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" – זו פנייה אל הקולקטיב.
החלופה לדתיות היא נבואה, ולכן מרגע שנפסקת הנבואה, מתחילה האידיאה הדתית. אז היהדות הופכת למיסטיקה בגרוש.
התפילה בישראל היא מענה לנבואה. אלוקים פונה אל האדם, ואז האדם משיב לו. התשובה של האדם אל האלוקות היא התפילה.
אחרי שיש ביסוס של הקדושה הכללית, היא חודרת לפרטים. "ראה אנוכי נותן לפניכם" – יחיד ואחר כך רבים. הרב צבי יהודה קוק מסביר: ראה – אל הכלל, לפניכם – יורד אל הפרט.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה בפרק ג' רשימה של אנשים רעים שאין להם חלק לעולם הבא. בהלכה י"א הוא מביא אדם שמקיים את כל המצוות כולן, כלומר צדיק, אבל הוא לא מזדהה עם צרת הציבור ואינו שמח בשמחתו של הציבור. מדוע זה כה חמור? הוא מעולם לא קיבל את התורה. כדי לקבל את התורה צריך להיות קודם כל חלק מהכלל.


הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ,

זוהי ברכת מלכיצדק. הוא התכוון להגיד שהברכה של אברהם היא אוניברסלית, ומעניין שהיא נמסרת לעם ישראל:


לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב,

איך זה מסתדר? המילה "לא יתחשב" בעברית מודרנית פירושו: לא אכפת לי ממנו, אדיש. אבל בעברית תנ"כית המשמעות היא 'לא נכנס בחשבון, לא סופרים אותו'. אנחנו לא בחשבון של 70 האומות. האסטרטגיה של עם ישראל היא להיות "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".


לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר,

ביטוי מפרשת האזינו.


העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ:

"חמדה גנוזה" – תורה. "בה נבראו שמיים וארץ" – ממסכת אבות. מגמת ההיבדלות של עם ישראל היא כדי לטהר את העולם כולו מכל מחשכיו.
תורת משה – מציבה רף שיש לעלות עליו. תורת אהרון – יורדת אל הנמוך ומעלה אותו איתה. הקביעות שלנו היא בתורת משה, והחריג הוא בתורת אהרון.


לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

הרשימה הזו, שהרב קוק אומר עליה "לא" ("לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש"), היא דבריה של הנצרות.
הלבנה מאירה פחות מהחמה. הלבנה מקבלת את האור שלה מן החמה. אור הלבנה מתאר את העולם הנמוך, הארצי. אור החמה מתאר את העולם האידיאי. המטרה היא להעלות את הכל– שגם אור הלבנה יהיה כאור החמה. ואז, אור החמה יקבל ערך נוסף, שיהיה כאור שבעת ימים.
"חזיונות לב" – דמיונות ורגשות. הנצרות מספקת דמיונות ורגשות, אבל לא מתקנת את העולם.
"עזובת הגוף ביסוד עורלתו" – נטשו את ברית המילה. כשפאולוס הציע יהדות בזול, הוא הציע יהדות בלי ברית מילה. מבחינתה של היהדות, לוותר על ברית המילה זה לעזוב את הגוף בעורלתו.
"החיים והחברה" – אין לנצרות דרך לתקן את החברה, אלא רק את הנשמה, שלא תלך לאבדון. "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים".
"הממלכה והמשטר" – היהדות מקדשת את התרבות, את הספורט.
כל זה לא. ומה כן?
רוממות הכל.
יעקב רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה– אפשר לחבר בין השמיים והארץ. מלאכים עולים ויורדים בו. לכן הקב"ה מכונה בתנ"ך "אלוקי השמיים ואלוקי הארץ".
אין מוחם ולבם, אין נפשם ורוחם של כל עם ולשון יכולים עדיין להסתגל לקדושת עולמים, לחדות גאות ד', שליטת היצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות האלקית בעמק טובה, ברעם גבורתה, בטהרתה וצחצוחה.

אצל האומות הרעיון של האחדות בין העולם הגשמי והרוחני, עוד לא נקלט בשום מערכת רוחנית שהיא: לא בנצרות, לא באסלאם, לא בבודהיזם ולא בשום מערכת רוחנית. זה לא קרה אלפיים שנה כי לא היינו בתמונה. עתה, כשחזרנו לכאן, אנחנו יכולים ללמד זאת את האומות.

ואנו מכירים את כל השפעותיהן השונות של כל ההדרכות של האומות כולן, את דרגותיהן לפי ערכם, את האור שבתוך החשך לכל מדותיו ואת עמק המחשכים לכל מיניהם ושאיפותיהם: נצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל, והננו הולכים ומנצחים גם את ענני החשך הקלים מהם.

אנחנו לא רואים את הגויים כמכלול, אלא מסתכלים על כל תנועה ותנועה בתור מה שהיא יכולה לתרום לעולם.
אחד מהשמות של המשיח הוא בר-נפלי – בן של נפלים. להגיד על מישהו שהוא בן נפלים זה סופר גרוע. הוא הבן של כל ההפלות המשיחיות בהיסטוריה. כל התרבויות האנושיות מנסות להביא גאולה לעולם, נכשלו חלקית אבל קידמו משהו. הכישרון המשיחי הוא ללקט את כל ההפלות המשיחיות האלה כדי להצליח.
דוגמה להפלה: הפלה קומוניסטית. הקומוניזם ניסה להביא גאולה לעולם. הוא נכשל, אבל הוא השאיר משהו: את הרגישות לזכויות הפועלים, לצדק חברתי. לכן לא יעלה על הדעת שלא יהיו זכויות עובדים. זוהי השפעה של המערכה המרקסיסטית. גם אם היא עצמה לא צדקה, ועשתה הרבה שטויות, היא נתנה את השפעתה. כל רעיון כזה נותן משהו, גם בדברים מגוחכים. גם מסדום ועמורה צמחה רות המואביה, האמא של השושלת המשיחית.
ביום מן הימים, אנחנו נקים ערכאה בירושלים שבה נקבל לפי מספר בתור את נציגי כל התרבויות האנושיות, וכל אחת תציג בפנינו את מרכולתה. ואז יבוא איזה גוי – יש לי רעיון כזה וכזה שאומתי פיתחה מאות בשנים, ובאתי לקבל תו תקן של עם ישראל. אנחנו נגיד אילו חלקים צריכים שימור, אילו צריכים החלפה, מה לפסול לגמרי וכו'. הוא יחזור לאומתו עם החבילה שלו אבל עם תיקונים של מכון התקנים הנבואיים של עם ישראל.
זה פירוש "ונברכו בך כל משפחות האדמה". נברכו– מלשון הברכה, לחבר. כמו שמבריכים גפנים. לוקחים זמורה של גפן ונותנים לה צורה של ברך. מעקמים את ראשה לאדמה, ומזה יוצאת גפן חדשה. עם ישראל היא סוג של אדמה, והאומות הן כמו גפנים, ודרכך האומות תצמחנה.
"ניצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל" – בהתחלה הייתה עבודה זרה נוראית, המולך והקדשות וכו', ועכשיו אנחנו הולכים ומנצחים גם את הדברים הקלים יותר. אנחנו הולכים ומנצחים אותם.


בטול המצות המעשיות אשר יצא מהמינות וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסר בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, - מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת העולם האלקית העליונה בכל זהרה, שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה, עולם הזה ועולם הבא, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות עולמי עד, שמחת שמים וארץ וכל צבאם, במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים.

הנוצרים טוענים שהיהודים הם גסים, כי הם קראו בתורה את הפסוק "והחזיר לא תאכלו", והיהודים בטיפשותם הסיקו מזה מסקנה שאסור לאכול חזיר. הם לא הבינו שהתורה התכוונה לאלגוריה – שפה משלית. הכוונה לטענתו היא שאסור לקלקל את הנפש במידות רעות כדרך שהחזיר מלכלך את עצמו באשפה, אבל התורה מעולם לא התכוונה לאסור אותו.
הברית החדשה אומרת במפורש שאסור ללכת אחרי האותיות, כי האות הורגת.
במסכת שבת יש תיאור שבו רבי אליעזר ואחותו שהייתה אשתו של רבן גמליאל, עשו צחוק מאיזה שופט נוצרי. הם הלכו לשופט הנוצרי ואמרו לו – אנחנו רוצים שתיתן צו ירושה, כי אנחנו רוצים לרשת את אבא שלנו. מדובר שם באח ואחות. לפי ההלכה, כשיש אח האחות לא יורשת. אבל לפני הדיון, אחותו של ר' אליעזר הכניסה לדיין שוחד של מנורה מזהב. אמר השופט – אין בעיה, תחלקו ביניכם חצי חצי. אמר ר' אליעזר – אבל בתורה כתוב שלא! אמר השופט – אבל מאז ניתן האוונגליון שקבע הפוך.
יום לאחר מכן ר' אליעזר הכניס חמור לובי כשוחד, ואז השופט הנוצרי אמר שהוא הסתכל באוונגליון וראה שיש"ו אמר שהוא לא בא לבטל מהמצוות. אמרה לו אחותו של ר' אליעזר: "יאירו פניך כנר" – מזכירה לו: אני הכנסתי לך שוחד. ואז אמר ר' אליעזר: "בא החמור ובעט בנר".
החמור הוא הגשמיות, החומר של המצווה. הנר הוא האור של המצווה. ההתלבטות בנצרות היא מה דוחה את מה.
הרעיון הזה, שפסוקי התורה הן אלגוריות, מקורו אצל פילון האלכסנדרוני. הוא הראשון שכתב פירוש לתורה שיש בו אופן גלוי ונסתר, והאופן הנסתר אומר אחרת לגמרי מהאופן הגלוי.
היה ויכוח בין פאולוס לבין פטרוס, האם עדיין צריך לקיים מצוות. פטרוס אמר שצריך להמשיך ופאולוס אמר שצריך לבטל את המצוות. למה פאולוס אמר שצריך לבטל את המצוות? כי הוא אמר שהמצוות הן קללה, הן דבר רע, כי א"א לקיימן, ואז האדם יחטא ויהיה שנוא על ידי האלוהים. אז למה הוא נתן כל כך הרבה מצוות? כי אלוהים שונא את היהודים. עד שבא יש"ו לגאול אותנו מקללת התורה.
יש בחז"ל משפט מדהים: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". זו תגובה לנצרות! כדי שלא נחשוב שפאולוס צודק – הרי אפשר לראות את תרי"ג מצוות כתרי"ג עבירות אפשריות. השאלה היא מה אנחנו היהודים עונים על הטענה הזו. אנחנו עונים – יש תשובה. הנצרות לא מאמינה ביעילות של חזרה בתשובה. כל הוידוי והמחילה הם חלק מתהליך הכפרה. אם אתה מאמין ביש"ו יש לוידוי תועלת. חטא שנתוודית עליו כופר חציו, ואת החצי השני צריך יש"ו לכפר לך. הם נגאלו על ידי טריק, ולא על ידי רצון האדם, כי האדם רצונו רע.

הדברים הללו קשורים לטמטום=לאטימות הגויית, שלא יכולים לקלוט את התביעה לאחדות, הקושרת שמיים וארץ. לכן הם ביטלו את המצוות המעשיות ולקחו את המצוות האלגוריות.
הנצרות חושבת שיש שתי אופציות: או להיגאל על ידי המעשים כמו שהיהודים חושבים, או להיגאל על ידי האמונה כמו שהנצרות חושבת.
העולם הזה או העולם הבא – להבנתם, גם בזה אין אחדות, ואי אפשר לבחור בשניהם. "הווית העולם ואחריתם" – קשר בין ההתחלה לסוף.
לנו יש שאיפה לטהר את הכל. זו השאיפה הישראלית.


והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל. אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשעה והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר : ראו שאני טהור. וכמה אומללים הם הרעיונות השוטפים מתוך העולם הטהור והאמתי אל שפך זוהמא עכורה זו. כמה אור צריכים להרבות לגאול את האורות נפילי המחשכים! - והם יגאלו, גאולת עולמים, בגאולת גוי קדוש.

המצווה הראשונה שיהודי מקיים בחייו הוא ברית המילה. לוקחים את האיבר היותר גשמי וכורתים על ידו ברית עם הקב"ה. זה בעצם בא להראות שיש בריח תיכון בין הרוחניות היותר עליונה לגשמיות היותר גשמית.
"השיתוף הוא להם לעת עתה תכלית העלייה". יש דיון האם הנצרות מותרת לגויים היא אסורה. הרמב"ם אומר שהיא אסורה, כיוון שהיא עובדת לאחד הברואים. לעומת זה, יש שאמרו שהם מאמינים בה' ומשתפים אליו את אחד הנבראים, ולכן זה בסדר. הרב קוק לא דן כאן מי צודק בשאלה ההלכתית, אלא לוקח את השיתוף כעובדה.
בזמן הגלות, לא הייתה ברירה לנוצרים אלא לקלוט את האור של תורת ישראל דרך המיתוס הנוצרי. זה האופן שבו הם קלטו את זה. אבל זה לפני זריחת אורם של ישראל. עכשיו, כשזורח אורם של ישראל, אפשר לקבל את האור ישירות. לכן יש גויים שעוזבים את הנצרות ומקבלים את האור ישירות דרך עם ישראל.
החזיר הוא אחד הסמלים של רומא. הלגיונות הרומאיים היו לוקחים כסמל את החזיר. בתורה כתוב "והחזיר לא תאכלו כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא ייגר, טמא הוא לכם". כדי שבהמה תהיה כשרה היא צריכה גם פרסה סדוקה ולהעלות גרה. לחזיר יש פרסאות סדוקות – סימן טהרה חיצוני, אך אינו מעלה גרה – סימן טהרה פנימי.
הנצרות מאמצת את ההתנהגות של החזיר – יש לה סימנים חיצוניים בחוץ, אך מפנימי זה מקולקל.
אור החיים הקדוש אומר שהחזיר יעלה גרה בסוף – גם הנצרות תעשה תשובה. אבל יש שאומרים שזה הכנסה של מדרש נוצרי.
כמה אור צריך להרבות כדי לגאול את האורות נפילי המחשכים. הם ייגאלו בגאולת גוי קדוש.
לפני ארבע שנים הרב שרקי פגש זוג מקנדה, הוא היה כומר והיא הייתה כומרת. ביום מן הימים הם הרגישו שמשהו לא מסתדר להם, אז הם התפללו לה' שיראה להם את הדרך. לפתע הם קיבלו הארה והבינו שהם צריכים לבוא לא"י. הגיעו לארץ, שכרו דירה והסתגרו בה במשך חודש וקראו את התנ"ך יום ולילה, עד שהגיעו לפסוק בישעיהו, שאומר שה' יוריד מעל הגויים את המסכה הנסוכה על כל העמים. הם הבינו שהמסכה הזו היא המיתוס של יש"ו, והחליטו לעזוב את הנצרות, והחליטו להתגייר.








אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה