שיעורי הרב שרקי בראש יהודי

מידי יום שני, בשעה 20:30, בראש יהודי בת"א, בר כוכבא 45

בואו בשמחה!

יום שבת, 3 בינואר 2015

אורות:שיעור מס' 20-אורות התחייה פרק י-יא

מועד השיעור: כג כסלו תשע"ה 15/12/2014

להורדת השיעור  לחצו כאן>>

סיכום השיעור ע"י רועי אהרוני הי"ו:

כנסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו, - שבזה צריכים להפגשבויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המדות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, - כי-אם תקון כולל לסבת החטאים.

הנחת היסוד שיש מאחורי הצורך לתקן היא שהעולם מקולקל. אם אומרים לך שצריך לתקן, סימן שיש משהו מקולקל. הקלקול במובן העמוק של המילה נקרא "חטא", לא במובן של עבירה על החוק או על המצווה, אלא במובן של החיסרון. יש חיסרון מסוים בתוך העולם. אנחנו רוצים לתקן את החסרונות. אנחנו רוצים להגיע ל"סליחה מקורית", כלומר ביטול הרושם שנעשה ע"י החיסרון.
החיסרון הוא באדם או בעולם בכללו? יש חיסרון כללי במציאות כולה. עצם זה שהעולם נברא, זה כבר נפילה מסוימת, כי זה כבר לא הבורא, היא מקבלת אוטונומיה ומתנתקת.
השאלה היא איך מתקנים. יש מודעות לזה שהאדם צריך תיקון, אז אתה מתקן את האדם. אבל מה עם החברה? ומה עם בעלי חיים? ומה עם הקוסמוס בכללו? אולי גם אלוקים צריך תיקון?
במסכת חולין דף ס' ע"ב יש דיון על מיעוטה של הלבנה, "קטרגה ירח ואמרה – ריבונו של עולם, אפשר שני מלכים משתמשים בכתר אחד? אמר לה – לכי מעטי את עצמך. אמרה לו – לפי שאמרתי דבר הגון, אלך ואמעט את עצמי? אמר לה – לכי משלי ביום ובלילה". ביום ניתן לראות את הירח, בלילה אי אפשר לראות את השמש. אמרה לו – "שרגא בטיהרא מאי מהני" – אבוקה בצהריים אינה מועילה, הירח לא מועיל ביום. "אמר לה – לכי ויקראו הצדיקים בשמך" – כמו שרואים בתנ"ך "שמואל הקטן", "יעקב בנה הקטן" וכו'. זה לא פייס אותה, אמר הקב"ה: "עליי להביא כפרה על שמיעטתי את הירח". לכן בשעיר של ראש חודש כתוב: "ושעיר חטאת לה'", כאילו ה' צריך לכפר על משהו.
אם כך, אנחנו רוצים לתקן הכל, כולל אפילו כביכול חסרונותיו של הקב"ה –החסרון שהוא היה צריך להעמיד היררכיה במציאות כדי שהעולם יתקדם, והיררכיה זו היא מה שמוליד סבל בעולם.
"סליחה מקורית" – שחוזרת אל מקור הכל.
הנצרות אומרת שאין מה לתקן את החברה האנושית, כיוון שהפוליטיקה היא דבר מלוכלך, ואילו היחיד יציל את נפשו ויזכה לחיי גן עדן. גם הבודהיזם מגיע למסקנה שהקיום מאכזב, מדכא, ולכן צריך להציל את הנפש על ידי התאפסותה באין, "נירוונה", וזה עוד יותר ייאוש מאשר הנצרות.
כנסת ישראל לא רוצה רק את ישועת נפש האדם והטבת רצונו. בשביל להגיע לזה צריך לרכך את נפש האדם. אם המטרה היא אך ורק לגאול את האדם, צריך לרכך את האדם. האדם המקורי הוא ברברי, בוא נלמד אותו מה זה אהבה, ועל ידי זה האדם יהפוך להיות נורמלי יותר, אהוב יותר, רצוי יותר לפני האלוקים. גם ילדי הפרחים אמרו: "עשו אהבה, לא מלחמה". האהבה זה מה שיתקן את הכל.
כדי לעשות אהבה, אני לא צריך לעשות צדק.
אבל אנחנו לא רוצים לטפל בסימפטום, אלא בשורש. רוצים לטהר את החטאים כולם.  


חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, "פרה אדומה מכפרת", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו.

יש בנביאים ביטוי: "ואת רוח הטומאה אעביר מהארץ". יבוא יום שלא נצטרך לטהר את האנשים מטומאת מת, כי לא יהיה מוות, ולא תהיה רוח טומאה. הרוח הזו, שהיא היסוד של המוות, תעבור מן העולם.
בהלכה יש "טומאת מת". אם אדם נגע במת, הוא נטמא. יש לזה השלכות – יש דברים שהוא לא יכול לעשות כל זמן שהוא לא טהר מטומאתו: למשל, הוא לא יכול להיכנס להר הבית, לאכול מקדשים ומתרומה.
איך מיטהרים מטומאה?
תלוי בדרגתה: יש טומאה שדי בנטילת ידיים, ויש שצריך מקווה, ויש שצריך מעיין של מים חיים, ויש שצריך אפר פרה אדומה.
בימינו אין לנו אפר פרה אדומה, ולכן עדיין יש לנו טומאת מת שאין לנו אפשרות טכנית להיטהר ממנה.
הטומאה היא פונקציה של העדר החיים. ככל שהחיים שנעדרו הם ברמה יותר גבוהה, כך הטומאה גדולה יותר. לכן הטומאה שזוקקת את תהליך הטהרה הגדולה אין לך העדר חיים גדול יותר מאשר המוות.
נשאלת השאלה – מדוע אפר הפרה מועיל? זה מהווה בשורה, שיותר לא יהיה יותר מוות, ונפתור את הבעיה בכלל.
איך מכינים אפר פרה אדומה? לוקחים את היצור הגדול ביותר בסביבתו המיידית של חקלאי בימי קדם. הפרה היא עוד יותר מהפר – כי היא נושאת חיים בקרבה. היא אדומה – אדום זה הצבע של החיים. תמימה – שלמה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. אף פעם לא המעיטו את חייה. לוקח אותה הכהן אחרי השחיטה ושורף אותה לפניו, והופכים אותה לאפר. אפר זה הדבר הכי נעדר חיים.
מוסיפים שם גם עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ומשליכים אותם לשרפת הפרה. עץ ארז הוא העץ הגבוה ביותר במזה"ת בימי קדם, זה מקביל לפרה בעולם החי. שני תולעת – תולעת זה החלק הקטן ביותר של החי, אבל גם היא אדומה. אזוב זה העץ הקטן ביותר בסביבה המיידית שלנו. לוקחים את הקצוות של החי הגדול ביותר ואת החי הקטן ביותר, הצומח הגדול והקטן ביותר, ושורפים הכל ביחד. מיעטנו את החיים באופן מוחלט.
אדם מורכב משני חלקים: כלי חרס – הגוף, וממים חיים – נשמה. את האפר של הפרה נותנים אל כלי חרס על מים חיים, אנחנו עושים תחיית המתים, ולוקחים קצת מן המים האלה ומזים על האדם הטמא, ואז הוא נטהר.
אנחנו לוקחים את החיים היותר שלמים והופכים אותה למוות, ועושים תחיית המתים על האפר הזה על ידי שפיכת מים חיים על כלי החרס, וכך אנחנו מטהרים את האדם.
בתלמוד כתוב ששלמה המלך לא הבין את הסוד של הפרה האדומה. הוא לא הבין איך המוות הופך לחיים, ואיך החיים הופכים למוות. זה מעבר לאינטליגנציה של האדם.
יש בפרה האדומה רצון לטהר את הכל. איך עושים את הפרה? במקום מאוד מיוחד, בציר המרכזי שמחוץ למקדש מול קודש הקודשים. בהר הזיתים, מול הפתח של קודש הקודשים – מקור החיים. הר הזיתים, מקום של הטבע שבו יש את המוות. לא במקרה כולם נקברים שם. זה אומר שיש קשר בין החיים לבין המוות.
אם כך, מדוע זכריה הנביא אומר שיבוא יום ובו הר הזיתים ייבקע ויגרום לגיא גדול באמצע, אז איך נעשה פרה אדומה? אלא יבוא יום שלא נצטרך יותר פרה אדומה. בינתיים הוא בא כדי לעצור את המבט של מי שנמצא בהר הבית, יש משהו שתקוע באמצע הנוף. אבל יהיה יום בו ייצאו "מים חיים" מירושלים, חציים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון. הם ייצאו דרך הפתח החדש שייווצר בהר הזיתים, והם יגיעו אל ים המלח. יבוא יום שהתכנים היותר נמוכים של האנושות יתעלו. כשיבוטל המוות, יבוטלו כל הסיבות של הרע בעולם. ואז ממילא אור הירח יתעלה, ולכן התסכול של הירח ייגמר.

נחזור לפסקה של הרב:
חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, "פרה אדומה מכפרת", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו.
שמו של משיח – המגמה של התיקון היא קודמת לכל הקלקולים, מקדים תרופה למכה.
חטא הארץ – "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי" – שהעץ יהיה כטעם הפרי. במציאות הארץ הוציאה "עץ עושה פרי", ולא "עץ פרי". יש חטא קדום במציאות, שהוא שיש הבחנה בין האמצעי ובין המטרה. זה עוד קודם לחטא הירח. זה חיסרון בקוסמוס.
כשהאדם הראשון חטא, זה רק המשך של החטא הראשון של ההוויה.
מה הקשר בין חטא הארץ לבין חטא אדם הראשון?
חטא הארץ – הבחנה בין העץ לבין הפרי. האישה אכלה מהפרי, אבל לא כתוב מהפרי. אבל כשהקדוש ברוך הוא מוכיח אותו, נאמר כך:
{בראשית, ג', י"א} וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: {יב} וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:
היא ניגשה אל המטרה, והוא ניגש אל האמצעי. כיוון שהוא ניגש לאמצעי והפך אותו למטרה, לכן הוא חטא.
בין איש לאישה יש זוגיות, ומכוחם יש הפריה. הילד נמצא אצל האישה, אז היא הפרי, והאדם היה רק עץ, רק אמצעי. הוא השתמש בקשר הזוגי להנאתו, והיא לשם פוריותו. חטא אדם הראשון זה תיק שהפילו עליו, לא הייתה לו ברירה.

הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבניןהאומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו.

הציונות באה מפני הרצון לתקן את הכל. החלוצים רוצים בעצם להשיב את השכינה לעולם, לסלק את רוח הטומאה מהעולם.

לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון.

יש"ו התעצבן על זה שלא אוהבים אותו מספיק, ולכן הוא זקף לבנה והשתחווה לה. ככה נולדה הנצרות. לבנה היא חלק מבניין, לא כל הבניין. יש"ו לקח ערך אחד – האהבה, הערך שלא נתנו לו, והשתחווה אליה.

לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם".

"עצים אחדים" – הצלב. העצים שמהם עשו את הצלב לקוחים מעץ החיים. אבל זה לא עץ עם השורשים, זה עץ חתוך. אותו עיקרון כמו הלבנה.
בפרשת וירא: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". אומר רש"י: "תחת האילן". המילה "עץ" בעברית יש לה שתי משמעויות: אילן הצמח עם השורשים באדמה, או עץ שממנו עושים רהיטים. אם נקרא את זה כמו הנוצרים, נבין שמדובר בחומר עץ – כלומר השילוש יושב מתחת הצלב העשוי מעץ. לכן בהתחלה יש גילוי שכינה, ואז הוא רואה שלושה אנשים – זה השילוש הקדוש. כך הנוצרים קוראים את כל התנ"ך – מחפשים בו את הסמלים, ולא מנסים להבין את הפשט. פעם איזו נוצריה אמרה לרב שהיא רואה שיש בתנ"ך יהודה וישראל וחשבה מה זה יכול להיות, ואז הגיעה למסקנה – יהודה זה היהדות, ישראל זה הנצרות. היא אמרה – את יודעת שיש שתי ממלכות. זה היה חידוש עבורה שזה יכול להיות הפשט.
אבל רש"י אומר – תחת האילן, משהו שמחובר אל החיים.
השאיפה של כנסת ישראל – במקום תיקון שעובר דרך המוות, עצים אחדים, לבנה, טיפול הנפש לבדה, טיפול כולל בהכל. "שמיים חדשים וארץ חדשה" – זה תיקון הכל.







פסקה י"א                                                    אור לכ"ד בכסלו תשע"ה

"חובות הלבבות" הוא ספר שנכתב במאה ה-11 בסרגוסה ע"י רבינו בחיי בן ר' יוסף הדיין אבן פקודה. הוא כותב שם משפט מעניין: "ככל שיוסיף הגוף בניין, תוסיף הנשמה חורבן". על רקע המשפט הזה יש לקרוא את דברי הרב.

כל מה שנותן כח יותר גדול לעולם הבא הרי הוא יותר חי באומץ גם בעולם הזה.

הרב קוק מסביר ב"אורות התורה" שמה שאמר רבינו בחיי הוא בגלות, שאז העולם הזה מחריב את העולם הבא, ואילו בא"י זה הפוך.
כשהרב היה צעיר, הוא היה מדריך טיולים. בתקופה ההיא בישובים בשומרון נבנו לראשונה וילות. עד אז ישבו בקרוואנים דולפים. הרב לקח יהודים אמריקאיים לראות את הוילות הראשונות של יהודים בשומרון. בעלת הבית הראתה לקבוצה איזה יופי של בית יש להם. אמר אחד היהודים – זה נראה לי יותר חומרי מאמריקה. הוא התכוון שזה רע. הרב הסביר לו שבא"י אדרבה, יש לחומר ערך. אחרי שהרב הביא לו סוללה של מקורות, בסוף הוא אמר – זה לא פשוט, צריך לראות מה המפרשים אומרים על הדבר הזה.דבר כזה מנוגד לתפיסה המיידית של יהודי צדיק בגלות.


והדבר מתבחן בישראל לענין בנין האומה.

הרמב"ם במורה נבוכים דן באפשרות של האדם לחיות בדבקות אלוקית מתמדת. אומר הרמב"ם שלדעתו רק ארבעה אנשים בהיסטוריה הגיעו לזה – אברהם, יצחק, יעקב, משה. רק הם הגיעו למצב הזה, ואחרים לא הצליחו.
הרמב"ם מיד שואל – אז למה האבות עסוקים כל הזמן ברעיית צאן ובעבודת האדמה, איזו דבקות זו? אומר הרמב"ם – הם עשו את כל זה כדי להקים אומה שתדע את ה'. כל זה לא מפריד לרגע אחד מהדבקות – זה עצמו הדבקות.

כל המאמץ את חיי עולם הרי הוא בונה את האומה בפועל, כי חיותם הלאומית של ישראל המשך היא מהצלחת עולמים.

"חיי עולם" – תורה (בעוד שתפילה נקראת "חיי שעה"). בניין העולם בונה את הנשמה, ובניין הנשמה בונה את העולם.

וזהו הגודל של תורה שבעל פה, שעמדה להשגיר את חיי העולמים במלא מובנם באומה ולהוציא מלבן של צדוקים, שהתלהבותם הלאומית דמתה ללהבת של תבן, שנשתלהבה ודעכה ואיננה, לומר: ברכו את ד' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם.

במסכת ברכות מסופר שבבית המקדש, כשהיו אומרים ברכה, אז היו עונים: "ברוך ה' מן העולם" (במקום אמן בשאר הארץ). הצדוקים ששמעו את זה, הביאו מזה ראייה שיש רק עולם אחד. לכן תיקנו חכמים להגיד "מן העולם ועד העולם", כדי להתנגד לדעה הצדוקית. התורה שבע"פ חיברה בין העולם העליון לעולם התחתון, עוה"ז ועוה"ב.
"להשגיר את חיי העולמים" – להפוך אותם לדבר שגרתי.
חכמים תיקנו שם להגיד "שלום" אחד לשני. מדוע? כי זה שמו של הקב"ה, ורצו שביחסי נימוס יהיה מצוי שם שמיים. לכן גם לא אומרים שלום לפני התפילה. כך משגירים את חיי העולמים במלוא מובנם באומה.
ההתלהבות שלהם הייתה דומה ללהבה של תבן. הם השתתפו במרד נגד הרומאים, אבל ברגע שחרב המקדש נעלמו הצדוקים מן העולם, כי ברגע שאין מקדש, אין קיום לצדוקיות, כי הכל סובב סביב זה שהעולם שלם, וכשהעולם לא שלם – אז הם נעלמו מההיסטוריה.




ומיסוד עולם זה יבנה ויכונן גם עכשיו עמק החיים הלאומיים בישראל ויתגדל בנין הארץ, וכל האמוצים הכלליים ההולכים לעומת התחיה, ההולכת ומתגלה במסבותיההרבות, האחוזות זו בזו בתאר שלשלת גדולה, ארוכה, מסובכה ונפלאה, מפלאות תמים דעים.

אותו עיקרון נצחי של ההלכה, נשאר ממנו רושם בזיכרון הלאומי.
"תמים דעים" – הקב"ה נקרא כך כי הוא מאחד בין הדעות השונות. זו ספירת הכתר, שמחברת את כל הספירות.
אם כך לא רק שכנסת ישראל שואפת לתיקון עולם מלא, אלא רוצה לאחד בין העולמות. ולכן צריך שהעולם הזה יקבל את אימוצו מן העולם הבא, והעולם הבא יקבל את אימוצו מהעולם הזה.

אין תגובות:

פרסום תגובה