שיעורי הרב שרקי בראש יהודי

מידי יום שני, בשעה 20:30, בראש יהודי בת"א, בר כוכבא 45

בואו בשמחה!

יום שבת, 3 בינואר 2015

אורות:שיעור מס' 19-אורות התחייה פרק ט

מועד השיעור: טז כסלו תשע"ה 08/12/2014

להורדת השיעור  לחצו כאן>>

סיכום השיעור ע"י רועי אהרוני הי"ו:

המינות מתוך שיצאה מהמחנה אל החוץ הרי היא נפרדת, מחרפת ומגדפת, אומרת: מי לי בשמים, אע"פ שבפיה תדבר רמות ודבריה חלקו מחמאות.

המינות החלה מיהודים שיצאו החוצה. מי שבא מתוך משבר טראומטי של ניתוק, זה מביא אותו לגידוף.
התלמוד מספר שהנצרות היא טעות פדגוגית של יהושע בן פרחיה שדחה את יש"ו במקום לקרב אותו. כיוון שדחה אותו יותר מדי, יש"ו התעצבן, זקף לבנה והשתחווה לה בהתרסה.
בברית החדשה יש הרבה התרסה נגד הרבנים הפרושים. הפרושים נחשבים שם לסוג של אנשים צבועים, קטנוניים, פורמליסטים, חסרי-אהבה וכד'.
"מי לי בשמיים" – מדוע הרב אומר שאין לנצרות קשר עם אלוהים, הרי היא מצהירה כל הזמן שהיא רוצה קשר עם אלוהים! אלא שהיא רק מדברת כך. הנצרות מדברת על אלוהים, אבל סותמת את הצינור העיקרי של התגלותו. מכיוון שהנצרות אומרת שעם ישראל הוחלף, יש פה בעצם סתימה של האוזניים מלשמוע את דבר ה'.
בקתדרלות העתיקות היו מציירים את בית הכנסת כבתולה שצעיף על עיניה, ומביטה בה הכנסייה כבתולה שיש לה עיניים פקוחות. הטענה הייתה שיש צעיף על עיניהם של ישראל שמונע מהם, מרוב עיקשות, לראות את האמת.
הרב אברהם לבני אמר: הכנסייה הטילה צעיף על עיניה של כנסת ישראל, כדי לא להסתכל על פניה.

רפיון ביטחונם של ישראל, שמתאמצת המינות להרחיב,

המינות מנסה לשכנע את היהודים שאלוהים עזב אותם. לכן הם אומרים "אנו ישראל עם קדושיך".

 אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון ובחירה אלקית נצחית בהם להיות סגולה מכל העמים,

כל התנ"ך מלא בהבטחות על כך שה' לא יעזוב לנצח את עם ישראל.
אחד מהמקורות הוא בירמיהו פרק ל"א פסוק ל':
{ירמיהו, ל"א, ל'} הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:

 אומרים הנוצרים – אתם רואים שהוא מדבר על ברית חדשה. ירמיהו אף מוסיף: {ירמיהו ל"א, ל"א} לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': {לב} כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

אומרים הנוצרים – הנה, מדובר על ברית שלא מדברת על מצוות אלא על הלב.
יש רק בעיה אחת למול דברי הנוצרים – הדברים שאומר ה' שני פסוקים לאחר מכן:
{לד} כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: {לה} אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים:

כלומר, באותו הפרק ממש נאמר שהקב"ה לא יעזוב את ישראל.

אנחנו מסבירים את הפסוקים כפי פשוטם: "אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה" – זה עם ישראל ויהודה ולא עם הגויים, "בְּרִית חֲדָשָׁה" – לא נאמר ברית אחרת אלא ברית חדשה, נוספת. "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שם הכרחתי אותם, החזקתי בידם. כשמכריחים אותי לעשות משהו, גם אם אני יודע שזה טוב, אני אתנגד. לכן אמר הנביא – "אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי", כיוון שהכרחתי אותם אז הם הפרו. "וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם" – הראיתי להם מי הבוס, מי קובע, זה מאוד לא נעים. זו מערכת יחסים של הורדת ידיים.
"כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" כיוון שהתורה תהיה ספונטנית, היא תנבע מעצמיותם, אז זה יבוא מעצמם. "כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" – יפסיקו ללמד, כי גם לימוד הוא בעצם אלימות, בלימוד אני כופה עליך חומר לימודי.
הדבר הזה קורה, לפי הרב קוק, אחרי שעם ישראל הופך להיות חילוני. החילונות היא האפשרות לקיים את דברי ירמיהו. כל זמן שיש דתיות ונאמנות לדברי תורה, אתה לא יכול לקבל את התורה מרצון. אבל אחרי החילונות נוצרת לראשונה זהות של יהדות בלי מסורת, ולכן היא יכולה לקיים את דברי ירמיהו לקבל את הדברים באהבה.
בדור שבו ניתנה התורה, האנושות הייתה ירודה מאוד, ולכן היה צריך להכריח. רס"ג אומר שהתורה לא הייתה צריכה בכלל להינתן, כי יש די בתבונה האנושית כדי להגיע לכל מה שכתוב בתורה. אלא שזה היה לוקח הרבה זמן והעולם היה סובל. לכן הקב"ה הקדים את מעמד הר סיני, בחסדו הגדול, והיה מוכן לשלם את מחיר הכפייה.
חז"ל אמרו "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" וקיבלו את התורה מרצון, אך זה היה בגלות. עוד לא קיבלו את התורה כאומה מאורגנת בא"י. לכן אנחנו צריכים עוד פורים.

הרי הוא סעיף מסורי הגפן נכריה של הפרדת רשות הגבוה,

"סעיף" = נגזרת. "הפרדת רשות הגבוה" – הסילוק של הרוחניות מהעולם הגשמי. יש איזו מסורת שמקורה בעיקר אצל אפלטון בפילוסופיה היוונית שעושה הבחנה בין הנצחי לבין החולף. הנשמה שייכת לנצח, הגוף לחולף. אין בעצם אפשרות של גישור ביניהם. אם אתה פילוסוף, אתה בוחר בנשמה. אם אתה לא פילוסוף, אתה בוחר בגוף.

בתלמוד (סנהדרין, דף צ"א ע"א) יש סיפור על שיחה בין אנטונינוס, שהוא כנראה הקיסר הרומאי שהיה פילוסוף סטואיקני, שדן עם רבי יהודה הנשיא:
אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור
אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בובכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד
אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר {תהילים נ-ד} יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף:

אומר אנטונינוס– המפגש בין הגוף לנשמה יוצר מתח בלתי אפשרי, זה לא יכול להיות בהרמוניה, ולכן המוות עדיף על החיים. יותר טוב שהנשמה תהיה בעליונים והגוף בקבר. זו השיטה הסטואיקנית, שלימדה את האדם לוותר על הנאות העולם. הראייה לכך שהמפגש הנ"ל לא יכול לנצח, הוא החטא. הדבר הזה חדר לנצרות, ייאוש מהעולם הזה. לכן הדבר השנוא עליהם הוא הברית מילה, האומרת שיש קשר בין הדבר הרוחני ביותר לדבר הגשמי יותר.

אותה הרשעה החושבת להפר ברית בשר וברית הארץ גם יחד,

לא צריך יותר ברית מילה ולא צריך יותר א"י. הנצרות היא יהדות בלי א"י. היא חשובה לנוצרים רק בגלל מקומות שיש"ו ביקר בהם.

המדמה בחולשתה הפנימית כי הגוף וכחותיו והעולם החמריוהופעותיו, בחירת האדם ורצונו בכל ערכיו, הנם דברים מופרדים, שיכולים לסכל את עצת ד' העליונה, ותוכל לפי זה ברית עולמים להיות מופרת ע"י סבות צדדיות כחטאות ישראל והתגברות הרשעה החמרית בעולם.

"מופרדים" – הכוונה מופרדים מן האלוהות.
"ברית עולמים" – הברית הנצחית שהקב"ה כרת עמנו.
אומרים הנוצרים – אם עמ"י חוטא, הוא מפסיק להיות עם ה'. זה כמו לומר, אם הבן שלי מתנהג לא יפה הוא מפסיק להיות הבן שלי. אבל זה לא משנה – הוא עדיין הבן שלי.

ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי אלקי עולם ד' עושה שלום ובורא רע והכל עבדיו.

"עושה שלום ובורא רע" – פסוק בישעיהו. גם הרע כלול באלוקות, זהו מונותאיזם מוחלט.

 "ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו", והעולם הגשמי עם כל עומק הרשעה המקננת בבשר, הכל קשור בתנאים שחקק בהם צור עולמים בעולמו, שהוא רשות היחיד של יחידו של עולם, אין עוד מלבדו, "אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליא של מעלה".

"יוצר הכל" – גם את הרע.
היו נוצרים ראשונים שהיו מסרסים את עצמם מרוב שנאה לחומר. גם פאולוס קרא ליצר המיני: הקוץ שבבשר.
בקיסריה היו כמה מאבות הכנסייה שהיו רגילים להתווכח עם רבי אבהו. שאל אחד מהם את רבי אבהו– איך אלוהיכם מחלל שבת? הרי הוא מוריד גשם בשבת וכו'. אמר לו רבי אבהו–הכל רשות היחיד שלו, ברשות היחיד הוא עושה מה שהוא רוצה.
נשאלת השאלה – התשובה של רבי אבהו עוסקת רק בהוצאה מרשות לרשות! אבל בעצם זה מדבר על כל המלאכות: כל מלאכה היא הוצאה מרשות ה"כוח", הפוטנציאל, לרשות ה"פועל".
מה רצה לומר אותו נוצרי? ענייני העולם הזה לא מעניינים את הקב"ה. אמר לו רבי אבהו– לא, הכל זה רשות היחיד.
"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" – מפרשת ואתחנן. הפשט הפשוט הוא – אין עוד מלבדו אלוקים, כמו שאומרים המוסלמים. אבל החסידות, וגם תורת הקבלה, אומרים – אין עוד מציאות מחוץ לו, כל המציאות כולה היא האלוהות, הכל כלול באלוקות. על זה אמרו חכמים – אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליה של מעלה הם חלק מהאלוקות. "מכחישים" מלשון כחוש, מחלישים פמליה של מעלה. הכשפים פועלים באופן עצמי, והם נראים כמו מכחישים את פמליה של מעלה, אך אפילו זה חלק מגבורתה של האלוקות.


ונשמת ישראל באור עליון זה היא שרויה ממקור חיים עליונים הללו היא מקבלת את שפעת חייה,

אור עליון – האור העליון של ההרמוניה בין החומר לרוח, בין הגוף לנשמה וכו'.

על כן תורתו תורת עולמים, ברית עולם לא תשכח, ולא תוכל שום הגברה חצונית או רוחנית פנימית לעבור את פי ד' ולסור מחקותיוחקות עולמים,

כיוון שעם ישראל הוא בחירה הנובעת מהשורש, ובחירת ישראל אינה מקרית, ולכן לא יכול להיות שזה ישתנה באופן מקרי.

ומקור הגבורה והעז, גם זה שמתגלה בכבישת החיים, מתוך אוצר גבורת אל ד' יוצר עולמים היא לקוחה.

גם כשאנו כובשים את החיים, ולא נותנים ליצרים לפעול, זה חלק מאסטרטגיה כוללת. למשל התלמוד מספר שכל דבר שאסור באכילה, יש דבר שמותר באכילה כמוהו.

ולהגשים ולגלות בחיים ובמעשה תוצאת תורה עליונה זו, קרואים אנו לאורו של משיח, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים, מכל הבחירות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל ההשכלות ומכל הקדושות, מכל הנסים ומכל הנפלאות, והעני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה.

אורו של משיח מתנוצץ מכל העברים – מכל העמים, מכל הסיטואציות, מכל הסגנונות. זה חשוב שזה יהיה ככה, כדי להראות את האחדות של הכל. אי אפשר שהפעולה המשיחית תהיה אחרת.
"העני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה". העני הרוכב על החמור זה פס' בזכריה. "הנה מלכך יבוא לך, עני ורוכב על חמור". זה תיאור של המשיח. מצד שני כתוב בספר דניאל "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה". הוא יבוא עם ענני שמים. אז הוא עני או בא עם ענן?
התלמוד אומר – זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור. אומר הרב קוק – אלו שני צדדים של אותה התופעה. יש תופעות של דלות – הגאולה מתקדמת בצורה של עני ורוכב על חמור, ויחד עם זה יש תפארת עליונה שמתגלית באופן סמוי, זה עם עננים.
לפני שנתיים הגיע לרב שרקי אנתרופולוג מצרפת ובא לחקור את התנועה המשיחית. אמרו לו שהרב שרקי מייצג משהו בזה. הוא אמר שהרעיון המשיחי כל מיני גלגולים, שדניאל אומר "ענני שמיא" ויש תפיסה "עני ורוכב על חמור". אמר הרב שרקי – ביהדות יש תמיד שילוב של הארות עליונות יחד עם פרגמטיות מעשית-פוליטית. זה חלק אינטגרלי מתפיסת היהדות.
לכן אנחנו רואים בתנ"ך שסיפורים מסופרים פעמיים באופנים סותרים. מבקרי המקרא אומרים שאלו שני סופרים. אלא שזה חלק אינטגרלי של התפיסה התנ"כית: תהליך עליון או תהליך נמוך. האתונות או הנביא המליכו את שאול? גם וגם.
הנצרות לא מאמינה שיכול להיות גם עני ורוכב על חמור וגם על ענני שמיא. 


אין תגובות:

פרסום תגובה