אורות:שיעור מס' 18-אורות התחייה פרק ו-ח

מועד השיעור: ט כסלו תשע"ה 01/12/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:

סיכום השיעור ע"י רועי אהרוני הי"ו:

פסקה ו                                                     ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלקי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. "אויב חרף ד' ועם נבל נאצו שמך".

הפקר – הנטייה להתעסק בעולם הרוחני לבדו תוך הזנחת העולם המעשי. המילים הללו מכוונות כנגד העולם הנוצרי.

יוחנן המטביל היה יהודי איסיי שהיה מטביל אנשים בירדן. היה לו קשר עם יש"ו שגם אותו הוא הטביל בירדן. היה נדמה לו שיצאה לו בת קול שאומרת לו "אתה נבחרת". הוא גם היה עוסק בשאלות מוסריות. הוא הלך לממלכתו של אחד הנכדים של הורדוס שחי חיי שחיתות עם רקדנית, והוא בא לתת לשניהם דברי מוסר. הרקדנית ביקשה את ראשו של יוחנן על מגש, ועשו כרצונה. ליוחנן היו תלמידים שנשארו עכשיו בלי רב. לכן תלמידיו רצו להצטרף לחבורה של יש"ו. יש"ו שלח להם: "דעו כי מלכות השמיים קרבה, ושמלכות השמיים שייכת לפורצים ולגנבים". ואז הם החליטו שהם לא מצטרפים.

מה כוונת דברי יש"ו? הקודש איננו דורש מוסריות כדי להתקרב אליו. עצם המפגש עם הקודש כבר מעלה את האדם.

לכן הרב אומר "בא מתוך התפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותיקון של קודש". כנראה שהרב רומז לסיפור בברית החדשה.

לפי הרב קוק, יש כאן חילול הקודש לא רק בעולם, אלא הקודש מתחלל בשורשו, למעלה. כביכול יש פגיעה רוחנית בעולם העליון מכוחה של המינות. ההתפרצות אל הקודש פועלת פעולה. זה מה שנקרא אצל חכמי הקבלה "גנבת אורות". נגנבו האורות.

התוצאה היא שהמושג של אלוקות מקבל צורה נמוכה בעולם.

"תאות ענוים" היא גאולת ד', אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף.

השאיפה היא לגלות שם שמיים בכל העולמים כולם, בעולם הרוחני והגשמי. ככל שהאור חודר יותר למטה, כך אתה מגלה אורות יותר גדולים מלמעלה. "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". ככל שאתה מוכן לרדת לרזולוציה יותר נמוכה, כך אתה יכול להגיע לשורשים יותר עליונים. מכאן הדקדוק המופלג בהלכות.

בימי בית שני רבותינו אמרו שהיה חטא אחד שהחריב את הבית, והוא שנאת חינם. ברקע של התרבות השנאה, הופיע אדם ואמר – תעשו אהבה. זו הייתה המחאה החברתית שלו. א"א להגיד שלא היה בסיס לעניין, אבל הפתרון שלו לבעיה לא היה טוב.

אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה.

לקודש יש זיו, ומהזיו הזה ניתן לגנוב. זה מה שמחזק את הכנסייה: הזיו של הקודש נכנס בגנבה על ידי קיבוץ כוח שמפוזר בכל מרחבי העולם, נטיפות של קודש בכל מיני מקומות, לגנוב את זה ולהוסיף ברק.

"אם במחתרת ימצא הגנב" (פרשת משפטים). מ"ח זה 48, זה מספר הנביאים שמוזכרים בשמם בתנ"ך. לפי המסורת של היהדות, הנביאים הם בדרגה נמוכה מהמדרגה 49 של נבואת משה. משה נותן לנו את התורה. מי ששם את הנביאים לפני משה, שם אותם במחתרת – את המ"ח לפני התרת, לפני התורה, אז הוא גנב. במסורת הנוצרית, השיא של התנ"ך הוא מוסר הנביאים – הושע, עמוס, מיכה. הם מהווים את פסגת המסר התנ"כי, בעוד שתורת משה נחשבת כקודקס של חוקים יבשים. אנחנו שמים את התורה לפני הנביאים. מי ששם את הנביאים לפני התורה, במחתרת – אז הוא גנב.

היה עדיף שיגנבו אורות או שלא יגנבו בכלל? אפשר להגיד שני כיוונים:

א.       זה טוב שבכל זאת מסרים של יהדות עברו לעולם באיזושהי צורה.

ב.        זה רע, כי אם המסרים עברו ככה, הם מאבדים את האורות, ולכן עדיף שהם יקבלו את זה מעמ"י ישירות.

ייתכן שמבחינה היסטורית לא הייתה ברירה. הגויים רצו לקבל את האור המיוחד של כנסת ישראל, והיו צריכים לקבל את זה כבדרך מנסרה. הדרך היחידה כשעמ"י בגולה היא דרך הנצרות. אבל עכשיו אנחנו אומרים להם: אתם כבר לא צריכים את יש"ו, אתם יכולים לקבל את האור מעם ה'. יש כאלה שזה משכנע אותם והם מתגיירים, ויש כאלה שמגמגמים.

והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר ע"י שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן.

הרב אומר שלקדושה יש אסטרטגיה משלה, איך להשיב את ניצוצות הקודש האבודים בין הקליפות ולהעלות אותם חזרה אל הקודש.

האומות ניזונו מהתכנים של היהדות, ואנחנו עכשיו מוציאים את זה.

אחד המנופים המרכזיים לפעולה הזו הוא מדינת ישראל, אבל לא רק. זה גם דורש מאמץ אינטלקטואלי ולימודי. כשאנחנו לומדים תורה אנחנו צריכים למצוא את המושגים המקוריים ולא את המושגים שהנצרות החדירה. רוב המושגים שאנו לומדים בתורה נגועים בתפיסה נוצרית. העולם המערבי אימץ את זה. כשאנו מדברים על אלוקים, על קדושה, על מצווה, על וידוי, על תשובה וכו' – אנחנו לומדים אותם דרך המשמעות שיש למושגים האלה בנצרות. זה אוטומטית – אנחנו טבולים באווירה הזו.

לדוגמה, פעם עיתונאי אמר לאחד הרבנים ברדיו: "למה אתה מערב את אלוקים עם שאלות טריטוריאליות". זו שאלה נוצרית.

"כמצולה שאין בה דגים" – זה נאמר במדרש על הפסוק "וינצלו את מצרים", מלשון מצולה. מצולה שלקחו ממנה את כל הדגים. מצרים נחשבת למקור החיות של העולם כולו, ועמ"י שיוצא ממצרים לוקח איתו את כל כוחות החיים האלה. בימי משה זה היה מצרים, ובימינו זה המערב.

אם כך, יש תהליך עכשיו שהנצרות מאבדת מכוחה. הנצרות מאבדת את כוחה כי הבסיס התיאולוגי שלה נשבר בה' באייר תש"ח. הם מרגישים את זה. הרצל ביקש מהאפיפיור לעזור להם להקים מדינה בא"י. אמר לו האפיפיור – מה שאתה מבקש לעשות סותר את כל מה שאני מאמין בו. מאז שקמה המדינה והועמד סימן שאלה ענק על העולם הנוצרי וגרם לזה שהם מתעסקים עכשיו עם תירוצים.

האוונגליסטים, למשל, החליטו שהברית הישנה לא נגמרה, ואלוקים צריך להחזיר את עמ"י לא"י, כדי שתהיה פה בדיוק את החברה שהייתה ליש"ו. לכן צריך שעמ"י יקיים מצוות באדיקות וישב מהנילוס עד הפרת, ואז יש"ו יוכל לחזור.

הרב אמר לאוונגליסטים – אתם לא אוהבים אותי, אתם אוהבים את יש"ו דרכי. חלק מהם מודים בזה.

נוצרים בשלב די מוקדם יורדים מהדוגמות, אבל קשה להם להתנתק מיש"ו, לא בגלל שהיא אהובה, אלא שהיא מטילה אימה. בברית החדשה יש"ו מצטייר כדמות לא סימפטית בעליל. הוא אומר – מי שלא איתי, אין לו גאולה וכו'. לכן גם אנשים שלא מאמינים בשילוש, מפחדים להפסיק להאמין ביש"ו. יש איזו כריזמה מוזרה סביב לאישיות שלו.

באיזשהו שלב יש הבנה אצל חלק מהם שכל הסיפור הזה מיותר. העוצמה של הנוכחות של מדינת ישראל היא הרבה יותר חזקה ממה שאנחנו מרגישים. "אין בעל הנס מכיר בניסו" – אנחנו בתוך החוויה, ולכן לא מרגישים בזה. אבל אנשים העומדים מבחוץ רואים אותו. אם היינו מבינים מה קורה בדורנו, לא היינו יכולים אפילו לקנות שקית חלב בבוקר, מרוב התפעמות מהעוצמה של מה שקורה כאן.

יש "רגישות דתית נוצרית". הרגש הדתי הנוצרי הוא בעל משמעות, והוא יכול להיות מופנה ליש"ו כמו לערכים של עמ"י. זה מה שכנראה יקרה בבוא הזמן.

פסקה ז:                                                       

כשם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה, ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל ככה הם גם החילופים הרוחניים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם.

הדוב הגריזלי לא יכול לחיות בסהרה. אריה בקוטב ימות. רקפות צריכות קור. יש תכנים רוחניים שמתאימים לסוג מסוים של בני אדם או חברה ושם זה מביא הרבה ברכה. אם אתה מביא את אותם התכנים לחברה אחרת, אתה גורם לנזקים, כי קשה מאוד להתאים את עצמם לדברים הללו.

בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים.

בתוך היהדות גם כן – יש התנהגויות של חברות חסידיות מול ליטאיות, אשכנזים מול ספרדים. דברים שטובים לחוג מסוים, אינם טובים כשמעבירים אותם לחוג אחר.

כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה אין הדבר חודר כ"כ עד עומק החיים, אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע"פ תנאיהם המיוחדים. והשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה, ואם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם.

"מגע של הכרה" – קורא באנציקלופדיה, זה לא דבר שחודר כ"כ את עומק החיים. בהרגשה כבר יכול להיגרם נזק. אם אתה מגיע לתכנים של אמונה או אפילו רק רגש ואולי אפילו קצת הכרה, אתה יכול לגרום חורבן בנפש שהתכנים לא מורגלים לו בנפש.

וזאת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני, אשר"דרכי שאול ביתה" "ורגליה יורדות מות";וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, "הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל".

בספר משלי יש כמה פרקים שבהם המחבר מזהיר את הבחור הצעיר מאישה זרה שרוצה להסטות אותו מדרכו. המפרשים מסבירים שהאישה הזרה היא הדעות הזרות.

בית ישראל יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, אשר נגוזה מבטן אמו אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה.

יש משיכה מיוחדת של היהודים אל הנצרות, יותר מאשר אל תכנים אחרים. למשל, היהודים המשיחיים. המשיכה היא בגלל שהנצרות היא יהדות. אם נוצרי יכול לחשוב שהיהודי הוא אלוהים, אז היהודי שהולך אל הכנסייה חושב שהוא אלוהים. לכן זו משיכה שקשה מאוד לחזור ממנה, "כל באיה לא ישובון". בעוד שעם אפיקורסות – "דע מה שתשיב לאפיקורוס". להם אפשר להשיב.

המושגים של הנצרות הם יהודיים שקיבלו לבוש פאגאני. זה יותר מושך מעבודה זרה רגילה. עבודה זרה זה מחוץ לתחום, זו בגידה באלוקיך. אבל הנצרות מציעה לך לעבוד את אלוקי ישראל בצורה אלילית, וזה כבר משהו אחר.

ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר, והם בספרתו בדיני תורה והכרות- אמונה בדעה מבוססת ורוח אמיץ, כראוי לעם עז, אשר עז לו באלקים סלה.

הרב קוק מצדיק את כל ההלכות המרחיקות את היהודים ממגע עם הנצרות.

פסקה ח':                                                    

ד' צבאות הוא ד' אלקי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב אלקים כחו וגבורתו של יוצר בראשית.

הראשון שמוזכר שהיה זובח לה' צבקות הוא אלקנה, והוא קיבל את הרעיון מאשתו חנה. כשהיא התפללה לה', היא הזכירה את השם הזה. היא רצתה מאוד שיהיה לה ילד. מדוע? היא הייתה נביאה וידעה שהילד שיוולד לה יקים את המלכות. היא מבקשת שיהיה לה "זרע אנשים" – שיוכל להקים אנשים. אומרת חנה – אם אתה רוצה שיקראו לך ה' צבקות, כדאי שאני אכנס להריון. על ידי זה יהיה לה' מלכות לשכון בה, ואז הוא יהיה ה' צבקות.מכאן אנו לומדים שה' צבקות הוא השם של הקב"ה כשיש לו ממלכה שעליה הוא מולך. מלשון צבא, התאספות.

ישראל זו אומה, ויש קשר נסתר בין היישות הפוליטית לתכנים הרוחניים.

כתוב בתחילת רש"י על התורה "מה טעם פתח בבראשית"? לכאורה השאלה היא לא במקום. סוף סוף מישהו מתחיל מההתחלה, מה יש לשאול? אלא שאי אפשר להתחיל מהראשית. כדי להבין משהו, אתה צריך להבין מה קדם לו. "ראשית" זה בהגדרה דבר שאין לו הבנה. לכן תשובת רש"י היא פוליטית. לעם ישראל יש זיכרון של הראשית. אנחנו לא יכולים לעשות צעד פוליטי בלי להתייחס לראשית.

מניין השנים – היהודים מונים את השנים שלהם מבריאת העולם. עמים אחרים לא מונים כך, אלא מנקודה באמצע ההיסטוריה שיש לפניה ואחריה. זיכרון הראשית טבוע באופי הלאומי שלה.

העולם ומלאו מיד ד' נוצרו, נתהוו וקמו, מתהוים וקמים, חיים ומתקימים, מתפתחים ומתאזרים. הלאמתנו בנחלת ד' קשורה היא ביצירת מעשה בראשית, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".

אנחנו מכווינים את הלאומיות שלנו בארץ ישראל, וזה קשור כבר לבריאת העולם – כפי שניתן לראות ברש"י הראשון על התורה.

הגבורה האלקית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה. מפי הגבורה שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך", וכל התורה כולה קבל משה מפי הגבורה.

"איזהו גיבור? הכובש את יצרו". הקב"ה הוא גיבור, אז הוא כובש את יצרו. יצרו של האינסוף הוא להתפשט על הכל, והוא גיבור שהוא לא מתפשט. בתורת האר"י מוסבר שכדי שהעולם יתהווה הוא סילק את האור, ואז נתן קו של אור לעולם. הגבורה היא הסילוק של האור.

הגמרא אומרת ""אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום". לא סתם היא בוחרת בביטוי "גבורה" – דווקא מי שברא את העולם בגבורה.

מדוע הקב"ה אומר בעשרת הדיברות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי את העולם", אבל בהמשך הוא אומר "כי ששת ימים עשה את השמיים ואת הארץ". כלומר, התורה שלנו ניתנה ממי שברא בגבורתו את העולם.

התפיסה הזו היא מונותאיסטית מובהקת: מי שברא את העולם הוא שמוציא ממצרים הוא שנותן את התורה – אין דבר מחוץ לאלוהות. לכן גם את הגוף אתה צריך להכליל בכלכלה הזו: 

את הגוף אין אנחנו עוזבים, לא את הגוף הפרטי ולא את הגויה הלאומית, כי אם אנחנו מנצחים אותו.

"גויה" = גוף.

יודעים אנחנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם, וכמו כן עולם הזה ועולם הבא, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקדש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא "אמרתי ונעשה רצוני".

יצר הרע זה דבר מצוין. "וייצר ה' אלוקים את האדם" – לגבי החיות כתוב עם י' אחת, ולגבי האדם שתי י' – שתי יצירות: יצר הטוב ויצר הרע. זה בא לומר שיצר הרע הוא חלק מהווית האדם, כך אלוקים ברא את האדם. אל תיבהל מהיצר הרע, תשתמש בו! אצל הגויים שהם שומעים שיש יצר הרע – אז צריך לזרוק את הגוף. הם מרגישים את הטומאה של הגוף.

אנחנו לא עוזבים את הגוף. ברית המילה היא באיבר הכי גופני שלנו. הדרך שלנו לחגוג את הימים הכי קדושים שלנו היא באכילה.

גבורתנו עדינה היא, א"א שתהיה גבורת חרבן וכליון.

גם לנו יש גבורה. יש לנו גבורה עדינה. א"א שהיא תהיה גבורת חורבן וכליון.

 הגבורה האלקית בעולם אינה נפגשת במה שחוץ להמצאתה, וקל וחומר שחוץ לשלטונה, אם כן היא בכל תכסיסיה מלאה עומק רחמים.המצאת הנגודים מרחיבה את גבול היש.

כשאתה רואה ניגודים בעולם, זה לא באמת ניגודים, זה הרחבת גבול היש.

הטוב מבחין את הרע והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו.

אלו ביטויים עתיקים מספר יצירה.

ספיגה כללית זו בהכרה עולמית אלקית, חדורה עד תהום הנשמה משולבה במעמקי ההיסתוריה הלאומית, אחוזה במלא עולמים, חובקת באהבה את כל ומתנשאת בגבורה על כל, מלאה ענוה עם כל וחשוקת רחמים על כל, היא יסוד תפארת ישראל, המובעה האמת ליעקב, במטרת כסא ד' בעולם, שלא תפסק לעד, היא מקימת ומחיה אותנו.

"כסא ד' בעולם". כתוב "וישב שלמה על כסא ה'". כסא ה' היא המלכות, המדינה. המדינה היא כסא ה'.

לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם "בשם ד' אלקינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".

צה"ל בא בשם ה'. לא תמיד הוא יודע את זה:

ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלקי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים.ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל.

זה מה שיכריח אותנו לקחת על עצמנו לבוא בשם ה' גם בעיני עצמנו וגם באוזני העולם כולו.

עז וגבורה, חשק ואבירות, אמונה ונצחון עז, התהפכות עמק היאוש למקור ישועה ופריחת חיים, רוממות קדש כימי עולם, והכל נוהר הופעת גאולה: התבונה, הברקת הבקורת, ההסדרה החברתית ועמק האמונה, חדוש הנשמות והרטבת הגויות, בדליגה ובסדור, ממקור הכרת האמת של גדולת שם ד' אלקי ישראל, אלקי כל עולמים יוצר כל עולמים ויוצר רוח האדם בקרבו, אשר ממקור חיים אשר עמו חי ישראל מעולם ועד עולמי עד. "והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'", "כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, כי בעליך עשיך ד' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלקי כל הארץ יקרא".

כל הפעולה הזו של הציונות שאיננה מכירה את עצמה, מהמתח מביקורת העמים ומביקורת עצמית, תביא אותנו להכרח לבוא בשם שמיים. זה מה שעשוי להפוך את הסכסוך מסכסוך לא דתי ללא פתרון לסכסוך דתי שאז יש סיכוי שיש לו פתרון.

"קדוש ישראל" שזה לאומי, "אלוקי כל הארץ יקרא" – ייראה כי הוא אלוקים אוניברסלי.

אורות- שיעור מס' 17- אורות התחייה פסקה ה

מועד השיעור: ב כסלו תשע"ה 24/11/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:

סיכום השיעור- ע"י רועי אהרוני הי"ו:
                                             

העולם ומלאו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו א-ל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ: לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

העולם ומלואו לאור ישראל מחכים – העולם לא יודע את זה. הוא יודע שהוא מחכה. אבל הרב אומר שהם מחכים לאור ישראל. "אור" במשנתו של הרב קוק = תפיסה ("עד עכשיו ראיתי באור מסוים, עכשיו אני רואה באור אחר"). האופן שבו נעשית תהילתו של שם ה' – זה אור. יכולה להיות תפיסה קודרת, חשוכה של תהילת ה'.

תהילת ה' – יש בעולם תופעה מוזרה שנקראת "דתיות". זה סוג של עבדות. צמצום של קומת החיים של האדם. זוהי צורה שהיא בסופו של דבר אלילית. יש בעולם דבר הנקרא "רגש דתי". יש לזה פרשה בתורה, שמתארת את זה – פרשת העגל: קום עשה לנו אלוהים אשר יילכו לפנינו". התורה מבקרת את העמדה הזו, וקוראת לזה – עבודה זרה. העמדה הזו שבה האדם מנסה לכלול את האלוהים ברגש שלו, זה סוג של אלילות, וזה גם מגוחך. לעומת זאת, בעם ישראל יש בהירות שם ה'. זה לא מתחיל מהאדם, זה לא פנייה של האדם אל האלוקות, זה האלוקות שנפגשת עם האדם. אני לא יכול לכלול את האינסוף, אלא האינסוף יכול לכלול אותי. אנחנו כן מוצאים לפעמים תגובה של האדם – אם האינסוף פינה אליי, אני מסוגל גם להשיב לו.

דתיות מורכבת משני מרכיבים:

א.    תנועה שמתחילה באדם ופונה אל האלוהים.

ב.     ציבור היעד של הדתיות הוא הפרט, האינדיבידואל.

לעומת זה, הנבואה:

א.    האלוקים פונה אל האדם.

ב.     היעד הוא הכלל.

עשיית המצוות היא פעולה קולקטיבית. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" – זו פנייה אל הקולקטיב.

החלופה לדתיות היא נבואה, ולכן מרגע שנפסקת הנבואה, מתחילה האידיאה הדתית. אז היהדות הופכת למיסטיקה בגרוש.

התפילה בישראל היא מענה לנבואה. אלוקים פונה אל האדם, ואז האדם משיב לו. התשובה של האדם אל האלוקות היא התפילה.

אחרי שיש ביסוס של הקדושה הכללית, היא חודרת לפרטים. "ראה אנוכי נותן לפניכם" – יחיד ואחר כך רבים. הרב צבי יהודה קוק מסביר: ראה – אל הכלל, לפניכם – יורד אל הפרט.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה בפרק ג' רשימה של אנשים רעים שאין להם חלק לעולם הבא. בהלכה י"א הוא מביא אדם שמקיים את כל המצוות כולן, כלומר צדיק, אבל הוא לא מזדהה עם צרת הציבור ואינו שמח בשמחתו של הציבור. מדוע זה כה חמור? הוא מעולם לא קיבל את התורה. כדי לקבל את התורה צריך להיות קודם כל חלק מהכלל.

הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ,

זוהי ברכת מלכיצדק. הוא התכוון להגיד שהברכה של אברהם היא אוניברסלית, ומעניין שהיא נמסרת לעם ישראל:

לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב,

איך זה מסתדר? המילה "לא יתחשב" בעברית מודרנית פירושו: לא אכפת לי ממנו, אדיש. אבל בעברית תנ"כית המשמעות היא 'לא נכנס בחשבון, לא סופרים אותו'. אנחנו לא בחשבון של 70 האומות. האסטרטגיה של עם ישראל היא להיות "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר,

ביטוי מפרשת האזינו.

העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ:

"חמדה גנוזה" – תורה. "בה נבראו שמיים וארץ" – ממסכת אבות. מגמת ההיבדלות של עם ישראל היא כדי לטהר את העולם כולו מכל מחשכיו.

תורת משה – מציבה רף שיש לעלות עליו. תורת אהרון – יורדת אל הנמוך ומעלה אותו איתה. הקביעות שלנו היא בתורת משה, והחריג הוא בתורת אהרון.

לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

הרשימה הזו, שהרב קוק אומר עליה "לא" ("לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש"), היא דבריה של הנצרות.

הלבנה מאירה פחות מהחמה. הלבנה מקבלת את האור שלה מן החמה. אור הלבנה מתאר את העולם הנמוך, הארצי. אור החמה מתאר את העולם האידיאי. המטרה היא להעלות את הכל– שגם אור הלבנה יהיה כאור החמה. ואז, אור החמה יקבל ערך נוסף, שיהיה כאור שבעת ימים.

"חזיונות לב" – דמיונות ורגשות. הנצרות מספקת דמיונות ורגשות, אבל לא מתקנת את העולם.

"עזובת הגוף ביסוד עורלתו" – נטשו את ברית המילה. כשפאולוס הציע יהדות בזול, הוא הציע יהדות בלי ברית מילה. מבחינתה של היהדות, לוותר על ברית המילה זה לעזוב את הגוף בעורלתו.

"החיים והחברה" – אין לנצרות דרך לתקן את החברה, אלא רק את הנשמה, שלא תלך לאבדון. "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים".

"הממלכה והמשטר" – היהדות מקדשת את התרבות, את הספורט.

כל זה לא. ומה כן?

רוממות הכל.

יעקב רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה– אפשר לחבר בין השמיים והארץ. מלאכים עולים ויורדים בו. לכן הקב"ה מכונה בתנ"ך "אלוקי השמיים ואלוקי הארץ".

אין מוחם ולבם, אין נפשם ורוחם של כל עם ולשון יכולים עדיין להסתגל לקדושת עולמים, לחדות גאות ד', שליטת היצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות האלקית בעמק טובה, ברעם גבורתה, בטהרתה וצחצוחה.

אצל האומות הרעיון של האחדות בין העולם הגשמי והרוחני, עוד לא נקלט בשום מערכת רוחנית שהיא: לא בנצרות, לא באסלאם, לא בבודהיזם ולא בשום מערכת רוחנית. זה לא קרה אלפיים שנה כי לא היינו בתמונה. עתה, כשחזרנו לכאן, אנחנו יכולים ללמד זאת את האומות.

ואנו מכירים את כל השפעותיהן השונות של כל ההדרכות של האומות כולן, את דרגותיהן לפי ערכם, את האור שבתוך החשך לכל מדותיו ואת עמק המחשכים לכל מיניהם ושאיפותיהם: נצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל, והננו הולכים ומנצחים גם את ענני החשך הקלים מהם.

אנחנו לא רואים את הגויים כמכלול, אלא מסתכלים על כל תנועה ותנועה בתור מה שהיא יכולה לתרום לעולם.

אחד מהשמות של המשיח הוא בר-נפלי – בן של נפלים. להגיד על מישהו שהוא בן נפלים זה סופר גרוע. הוא הבן של כל ההפלות המשיחיות בהיסטוריה. כל התרבויות האנושיות מנסות להביא גאולה לעולם, נכשלו חלקית אבל קידמו משהו. הכישרון המשיחי הוא ללקט את כל ההפלות המשיחיות האלה כדי להצליח.

דוגמה להפלה: הפלה קומוניסטית. הקומוניזם ניסה להביא גאולה לעולם. הוא נכשל, אבל הוא השאיר משהו: את הרגישות לזכויות הפועלים, לצדק חברתי. לכן לא יעלה על הדעת שלא יהיו זכויות עובדים. זוהי השפעה של המערכה המרקסיסטית. גם אם היא עצמה לא צדקה, ועשתה הרבה שטויות, היא נתנה את השפעתה. כל רעיון כזה נותן משהו, גם בדברים מגוחכים. גם מסדום ועמורה צמחה רות המואביה, האמא של השושלת המשיחית.

ביום מן הימים, אנחנו נקים ערכאה בירושלים שבה נקבל לפי מספר בתור את נציגי כל התרבויות האנושיות, וכל אחת תציג בפנינו את מרכולתה. ואז יבוא איזה גוי – יש לי רעיון כזה וכזה שאומתי פיתחה מאות בשנים, ובאתי לקבל תו תקן של עם ישראל. אנחנו נגיד אילו חלקים צריכים שימור, אילו צריכים החלפה, מה לפסול לגמרי וכו'. הוא יחזור לאומתו עם החבילה שלו אבל עם תיקונים של מכון התקנים הנבואיים של עם ישראל.

זה פירוש "ונברכו בך כל משפחות האדמה". נברכו– מלשון הברכה, לחבר. כמו שמבריכים גפנים. לוקחים זמורה של גפן ונותנים לה צורה של ברך. מעקמים את ראשה לאדמה, ומזה יוצאת גפן חדשה. עם ישראל היא סוג של אדמה, והאומות הן כמו גפנים, ודרכך האומות תצמחנה.

"ניצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל" – בהתחלה הייתה עבודה זרה נוראית, המולך והקדשות וכו', ועכשיו אנחנו הולכים ומנצחים גם את הדברים הקלים יותר. אנחנו הולכים ומנצחים אותם.

בטול המצות המעשיות אשר יצא מהמינות וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסר בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, - מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת העולם האלקית העליונה בכל זהרה, שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה, עולם הזה ועולם הבא, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות עולמי עד, שמחת שמים וארץ וכל צבאם, במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים.

הנוצרים טוענים שהיהודים הם גסים, כי הם קראו בתורה את הפסוק "והחזיר לא תאכלו", והיהודים בטיפשותם הסיקו מזה מסקנה שאסור לאכול חזיר. הם לא הבינו שהתורה התכוונה לאלגוריה – שפה משלית. הכוונה לטענתו היא שאסור לקלקל את הנפש במידות רעות כדרך שהחזיר מלכלך את עצמו באשפה, אבל התורה מעולם לא התכוונה לאסור אותו.

הברית החדשה אומרת במפורש שאסור ללכת אחרי האותיות, כי האות הורגת.

במסכת שבת יש תיאור שבו רבי אליעזר ואחותו שהייתה אשתו של רבן גמליאל, עשו צחוק מאיזה שופט נוצרי. הם הלכו לשופט הנוצרי ואמרו לו – אנחנו רוצים שתיתן צו ירושה, כי אנחנו רוצים לרשת את אבא שלנו. מדובר שם באח ואחות. לפי ההלכה, כשיש אח האחות לא יורשת. אבל לפני הדיון, אחותו של ר' אליעזר הכניסה לדיין שוחד של מנורה מזהב. אמר השופט – אין בעיה, תחלקו ביניכם חצי חצי. אמר ר' אליעזר – אבל בתורה כתוב שלא! אמר השופט – אבל מאז ניתן האוונגליון שקבע הפוך.

יום לאחר מכן ר' אליעזר הכניס חמור לובי כשוחד, ואז השופט הנוצרי אמר שהוא הסתכל באוונגליון וראה שיש"ו אמר שהוא לא בא לבטל מהמצוות. אמרה לו אחותו של ר' אליעזר: "יאירו פניך כנר" – מזכירה לו: אני הכנסתי לך שוחד. ואז אמר ר' אליעזר: "בא החמור ובעט בנר".

החמור הוא הגשמיות, החומר של המצווה. הנר הוא האור של המצווה. ההתלבטות בנצרות היא מה דוחה את מה.

הרעיון הזה, שפסוקי התורה הן אלגוריות, מקורו אצל פילון האלכסנדרוני. הוא הראשון שכתב פירוש לתורה שיש בו אופן גלוי ונסתר, והאופן הנסתר אומר אחרת לגמרי מהאופן הגלוי.

היה ויכוח בין פאולוס לבין פטרוס, האם עדיין צריך לקיים מצוות. פטרוס אמר שצריך להמשיך ופאולוס אמר שצריך לבטל את המצוות. למה פאולוס אמר שצריך לבטל את המצוות? כי הוא אמר שהמצוות הן קללה, הן דבר רע, כי א"א לקיימן, ואז האדם יחטא ויהיה שנוא על ידי האלוהים. אז למה הוא נתן כל כך הרבה מצוות? כי אלוהים שונא את היהודים. עד שבא יש"ו לגאול אותנו מקללת התורה.

יש בחז"ל משפט מדהים: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". זו תגובה לנצרות! כדי שלא נחשוב שפאולוס צודק – הרי אפשר לראות את תרי"ג מצוות כתרי"ג עבירות אפשריות. השאלה היא מה אנחנו היהודים עונים על הטענה הזו. אנחנו עונים – יש תשובה. הנצרות לא מאמינה ביעילות של חזרה בתשובה. כל הוידוי והמחילה הם חלק מתהליך הכפרה. אם אתה מאמין ביש"ו יש לוידוי תועלת. חטא שנתוודית עליו כופר חציו, ואת החצי השני צריך יש"ו לכפר לך. הם נגאלו על ידי טריק, ולא על ידי רצון האדם, כי האדם רצונו רע.

הדברים הללו קשורים לטמטום=לאטימות הגויית, שלא יכולים לקלוט את התביעה לאחדות, הקושרת שמיים וארץ. לכן הם ביטלו את המצוות המעשיות ולקחו את המצוות האלגוריות.

הנצרות חושבת שיש שתי אופציות: או להיגאל על ידי המעשים כמו שהיהודים חושבים, או להיגאל על ידי האמונה כמו שהנצרות חושבת.

העולם הזה או העולם הבא – להבנתם, גם בזה אין אחדות, ואי אפשר לבחור בשניהם. "הווית העולם ואחריתם" – קשר בין ההתחלה לסוף.

לנו יש שאיפה לטהר את הכל. זו השאיפה הישראלית.

והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל. אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשעה והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר : ראו שאני טהור. וכמה אומללים הם הרעיונות השוטפים מתוך העולם הטהור והאמתי אל שפך זוהמא עכורה זו. כמה אור צריכים להרבות לגאול את האורות נפילי המחשכים! - והם יגאלו, גאולת עולמים, בגאולת גוי קדוש.

המצווה הראשונה שיהודי מקיים בחייו הוא ברית המילה. לוקחים את האיבר היותר גשמי וכורתים על ידו ברית עם הקב"ה. זה בעצם בא להראות שיש בריח תיכון בין הרוחניות היותר עליונה לגשמיות היותר גשמית.

"השיתוף הוא להם לעת עתה תכלית העלייה". יש דיון האם הנצרות מותרת לגויים היא אסורה. הרמב"ם אומר שהיא אסורה, כיוון שהיא עובדת לאחד הברואים. לעומת זה, יש שאמרו שהם מאמינים בה' ומשתפים אליו את אחד הנבראים, ולכן זה בסדר. הרב קוק לא דן כאן מי צודק בשאלה ההלכתית, אלא לוקח את השיתוף כעובדה.

בזמן הגלות, לא הייתה ברירה לנוצרים אלא לקלוט את האור של תורת ישראל דרך המיתוס הנוצרי. זה האופן שבו הם קלטו את זה. אבל זה לפני זריחת אורם של ישראל. עכשיו, כשזורח אורם של ישראל, אפשר לקבל את האור ישירות. לכן יש גויים שעוזבים את הנצרות ומקבלים את האור ישירות דרך עם ישראל.

החזיר הוא אחד הסמלים של רומא. הלגיונות הרומאיים היו לוקחים כסמל את החזיר. בתורה כתוב "והחזיר לא תאכלו כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא ייגר, טמא הוא לכם". כדי שבהמה תהיה כשרה היא צריכה גם פרסה סדוקה ולהעלות גרה. לחזיר יש פרסאות סדוקות – סימן טהרה חיצוני, אך אינו מעלה גרה – סימן טהרה פנימי.

הנצרות מאמצת את ההתנהגות של החזיר – יש לה סימנים חיצוניים בחוץ, אך מפנימי זה מקולקל.

אור החיים הקדוש אומר שהחזיר יעלה גרה בסוף – גם הנצרות תעשה תשובה. אבל יש שאומרים שזה הכנסה של מדרש נוצרי.

כמה אור צריך להרבות כדי לגאול את האורות נפילי המחשכים. הם ייגאלו בגאולת גוי קדוש.

לפני ארבע שנים הרב שרקי פגש זוג מקנדה, הוא היה כומר והיא הייתה כומרת. ביום מן הימים הם הרגישו שמשהו לא מסתדר להם, אז הם התפללו לה' שיראה להם את הדרך. לפתע הם קיבלו הארה והבינו שהם צריכים לבוא לא"י. הגיעו לארץ, שכרו דירה והסתגרו בה במשך חודש וקראו את התנ"ך יום ולילה, עד שהגיעו לפסוק בישעיהו, שאומר שה' יוריד מעל הגויים את המסכה הנסוכה על כל העמים. הם הבינו שהמסכה הזו היא המיתוס של יש"ו, והחליטו לעזוב את הנצרות, והחליטו להתגייר.