אורות- שיעור מס' 17- אורות התחייה פסקה ה

מועד השיעור: ב כסלו תשע"ה 24/11/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:

סיכום השיעור- ע"י רועי אהרוני הי"ו:
                                             

העולם ומלאו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו א-ל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ: לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

העולם ומלואו לאור ישראל מחכים – העולם לא יודע את זה. הוא יודע שהוא מחכה. אבל הרב אומר שהם מחכים לאור ישראל. "אור" במשנתו של הרב קוק = תפיסה ("עד עכשיו ראיתי באור מסוים, עכשיו אני רואה באור אחר"). האופן שבו נעשית תהילתו של שם ה' – זה אור. יכולה להיות תפיסה קודרת, חשוכה של תהילת ה'.

תהילת ה' – יש בעולם תופעה מוזרה שנקראת "דתיות". זה סוג של עבדות. צמצום של קומת החיים של האדם. זוהי צורה שהיא בסופו של דבר אלילית. יש בעולם דבר הנקרא "רגש דתי". יש לזה פרשה בתורה, שמתארת את זה – פרשת העגל: קום עשה לנו אלוהים אשר יילכו לפנינו". התורה מבקרת את העמדה הזו, וקוראת לזה – עבודה זרה. העמדה הזו שבה האדם מנסה לכלול את האלוהים ברגש שלו, זה סוג של אלילות, וזה גם מגוחך. לעומת זאת, בעם ישראל יש בהירות שם ה'. זה לא מתחיל מהאדם, זה לא פנייה של האדם אל האלוקות, זה האלוקות שנפגשת עם האדם. אני לא יכול לכלול את האינסוף, אלא האינסוף יכול לכלול אותי. אנחנו כן מוצאים לפעמים תגובה של האדם – אם האינסוף פינה אליי, אני מסוגל גם להשיב לו.

דתיות מורכבת משני מרכיבים:

א.    תנועה שמתחילה באדם ופונה אל האלוהים.

ב.     ציבור היעד של הדתיות הוא הפרט, האינדיבידואל.

לעומת זה, הנבואה:

א.    האלוקים פונה אל האדם.

ב.     היעד הוא הכלל.

עשיית המצוות היא פעולה קולקטיבית. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" – זו פנייה אל הקולקטיב.

החלופה לדתיות היא נבואה, ולכן מרגע שנפסקת הנבואה, מתחילה האידיאה הדתית. אז היהדות הופכת למיסטיקה בגרוש.

התפילה בישראל היא מענה לנבואה. אלוקים פונה אל האדם, ואז האדם משיב לו. התשובה של האדם אל האלוקות היא התפילה.

אחרי שיש ביסוס של הקדושה הכללית, היא חודרת לפרטים. "ראה אנוכי נותן לפניכם" – יחיד ואחר כך רבים. הרב צבי יהודה קוק מסביר: ראה – אל הכלל, לפניכם – יורד אל הפרט.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה בפרק ג' רשימה של אנשים רעים שאין להם חלק לעולם הבא. בהלכה י"א הוא מביא אדם שמקיים את כל המצוות כולן, כלומר צדיק, אבל הוא לא מזדהה עם צרת הציבור ואינו שמח בשמחתו של הציבור. מדוע זה כה חמור? הוא מעולם לא קיבל את התורה. כדי לקבל את התורה צריך להיות קודם כל חלק מהכלל.

הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ,

זוהי ברכת מלכיצדק. הוא התכוון להגיד שהברכה של אברהם היא אוניברסלית, ומעניין שהיא נמסרת לעם ישראל:

לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב,

איך זה מסתדר? המילה "לא יתחשב" בעברית מודרנית פירושו: לא אכפת לי ממנו, אדיש. אבל בעברית תנ"כית המשמעות היא 'לא נכנס בחשבון, לא סופרים אותו'. אנחנו לא בחשבון של 70 האומות. האסטרטגיה של עם ישראל היא להיות "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר,

ביטוי מפרשת האזינו.

העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ:

"חמדה גנוזה" – תורה. "בה נבראו שמיים וארץ" – ממסכת אבות. מגמת ההיבדלות של עם ישראל היא כדי לטהר את העולם כולו מכל מחשכיו.

תורת משה – מציבה רף שיש לעלות עליו. תורת אהרון – יורדת אל הנמוך ומעלה אותו איתה. הקביעות שלנו היא בתורת משה, והחריג הוא בתורת אהרון.

לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים".

הרשימה הזו, שהרב קוק אומר עליה "לא" ("לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש"), היא דבריה של הנצרות.

הלבנה מאירה פחות מהחמה. הלבנה מקבלת את האור שלה מן החמה. אור הלבנה מתאר את העולם הנמוך, הארצי. אור החמה מתאר את העולם האידיאי. המטרה היא להעלות את הכל– שגם אור הלבנה יהיה כאור החמה. ואז, אור החמה יקבל ערך נוסף, שיהיה כאור שבעת ימים.

"חזיונות לב" – דמיונות ורגשות. הנצרות מספקת דמיונות ורגשות, אבל לא מתקנת את העולם.

"עזובת הגוף ביסוד עורלתו" – נטשו את ברית המילה. כשפאולוס הציע יהדות בזול, הוא הציע יהדות בלי ברית מילה. מבחינתה של היהדות, לוותר על ברית המילה זה לעזוב את הגוף בעורלתו.

"החיים והחברה" – אין לנצרות דרך לתקן את החברה, אלא רק את הנשמה, שלא תלך לאבדון. "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים".

"הממלכה והמשטר" – היהדות מקדשת את התרבות, את הספורט.

כל זה לא. ומה כן?

רוממות הכל.

יעקב רואה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה– אפשר לחבר בין השמיים והארץ. מלאכים עולים ויורדים בו. לכן הקב"ה מכונה בתנ"ך "אלוקי השמיים ואלוקי הארץ".

אין מוחם ולבם, אין נפשם ורוחם של כל עם ולשון יכולים עדיין להסתגל לקדושת עולמים, לחדות גאות ד', שליטת היצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות האלקית בעמק טובה, ברעם גבורתה, בטהרתה וצחצוחה.

אצל האומות הרעיון של האחדות בין העולם הגשמי והרוחני, עוד לא נקלט בשום מערכת רוחנית שהיא: לא בנצרות, לא באסלאם, לא בבודהיזם ולא בשום מערכת רוחנית. זה לא קרה אלפיים שנה כי לא היינו בתמונה. עתה, כשחזרנו לכאן, אנחנו יכולים ללמד זאת את האומות.

ואנו מכירים את כל השפעותיהן השונות של כל ההדרכות של האומות כולן, את דרגותיהן לפי ערכם, את האור שבתוך החשך לכל מדותיו ואת עמק המחשכים לכל מיניהם ושאיפותיהם: נצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל, והננו הולכים ומנצחים גם את ענני החשך הקלים מהם.

אנחנו לא רואים את הגויים כמכלול, אלא מסתכלים על כל תנועה ותנועה בתור מה שהיא יכולה לתרום לעולם.

אחד מהשמות של המשיח הוא בר-נפלי – בן של נפלים. להגיד על מישהו שהוא בן נפלים זה סופר גרוע. הוא הבן של כל ההפלות המשיחיות בהיסטוריה. כל התרבויות האנושיות מנסות להביא גאולה לעולם, נכשלו חלקית אבל קידמו משהו. הכישרון המשיחי הוא ללקט את כל ההפלות המשיחיות האלה כדי להצליח.

דוגמה להפלה: הפלה קומוניסטית. הקומוניזם ניסה להביא גאולה לעולם. הוא נכשל, אבל הוא השאיר משהו: את הרגישות לזכויות הפועלים, לצדק חברתי. לכן לא יעלה על הדעת שלא יהיו זכויות עובדים. זוהי השפעה של המערכה המרקסיסטית. גם אם היא עצמה לא צדקה, ועשתה הרבה שטויות, היא נתנה את השפעתה. כל רעיון כזה נותן משהו, גם בדברים מגוחכים. גם מסדום ועמורה צמחה רות המואביה, האמא של השושלת המשיחית.

ביום מן הימים, אנחנו נקים ערכאה בירושלים שבה נקבל לפי מספר בתור את נציגי כל התרבויות האנושיות, וכל אחת תציג בפנינו את מרכולתה. ואז יבוא איזה גוי – יש לי רעיון כזה וכזה שאומתי פיתחה מאות בשנים, ובאתי לקבל תו תקן של עם ישראל. אנחנו נגיד אילו חלקים צריכים שימור, אילו צריכים החלפה, מה לפסול לגמרי וכו'. הוא יחזור לאומתו עם החבילה שלו אבל עם תיקונים של מכון התקנים הנבואיים של עם ישראל.

זה פירוש "ונברכו בך כל משפחות האדמה". נברכו– מלשון הברכה, לחבר. כמו שמבריכים גפנים. לוקחים זמורה של גפן ונותנים לה צורה של ברך. מעקמים את ראשה לאדמה, ומזה יוצאת גפן חדשה. עם ישראל היא סוג של אדמה, והאומות הן כמו גפנים, ודרכך האומות תצמחנה.

"ניצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל" – בהתחלה הייתה עבודה זרה נוראית, המולך והקדשות וכו', ועכשיו אנחנו הולכים ומנצחים גם את הדברים הקלים יותר. אנחנו הולכים ומנצחים אותם.

בטול המצות המעשיות אשר יצא מהמינות וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסר בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, - מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת העולם האלקית העליונה בכל זהרה, שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה, עולם הזה ועולם הבא, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות עולמי עד, שמחת שמים וארץ וכל צבאם, במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים.

הנוצרים טוענים שהיהודים הם גסים, כי הם קראו בתורה את הפסוק "והחזיר לא תאכלו", והיהודים בטיפשותם הסיקו מזה מסקנה שאסור לאכול חזיר. הם לא הבינו שהתורה התכוונה לאלגוריה – שפה משלית. הכוונה לטענתו היא שאסור לקלקל את הנפש במידות רעות כדרך שהחזיר מלכלך את עצמו באשפה, אבל התורה מעולם לא התכוונה לאסור אותו.

הברית החדשה אומרת במפורש שאסור ללכת אחרי האותיות, כי האות הורגת.

במסכת שבת יש תיאור שבו רבי אליעזר ואחותו שהייתה אשתו של רבן גמליאל, עשו צחוק מאיזה שופט נוצרי. הם הלכו לשופט הנוצרי ואמרו לו – אנחנו רוצים שתיתן צו ירושה, כי אנחנו רוצים לרשת את אבא שלנו. מדובר שם באח ואחות. לפי ההלכה, כשיש אח האחות לא יורשת. אבל לפני הדיון, אחותו של ר' אליעזר הכניסה לדיין שוחד של מנורה מזהב. אמר השופט – אין בעיה, תחלקו ביניכם חצי חצי. אמר ר' אליעזר – אבל בתורה כתוב שלא! אמר השופט – אבל מאז ניתן האוונגליון שקבע הפוך.

יום לאחר מכן ר' אליעזר הכניס חמור לובי כשוחד, ואז השופט הנוצרי אמר שהוא הסתכל באוונגליון וראה שיש"ו אמר שהוא לא בא לבטל מהמצוות. אמרה לו אחותו של ר' אליעזר: "יאירו פניך כנר" – מזכירה לו: אני הכנסתי לך שוחד. ואז אמר ר' אליעזר: "בא החמור ובעט בנר".

החמור הוא הגשמיות, החומר של המצווה. הנר הוא האור של המצווה. ההתלבטות בנצרות היא מה דוחה את מה.

הרעיון הזה, שפסוקי התורה הן אלגוריות, מקורו אצל פילון האלכסנדרוני. הוא הראשון שכתב פירוש לתורה שיש בו אופן גלוי ונסתר, והאופן הנסתר אומר אחרת לגמרי מהאופן הגלוי.

היה ויכוח בין פאולוס לבין פטרוס, האם עדיין צריך לקיים מצוות. פטרוס אמר שצריך להמשיך ופאולוס אמר שצריך לבטל את המצוות. למה פאולוס אמר שצריך לבטל את המצוות? כי הוא אמר שהמצוות הן קללה, הן דבר רע, כי א"א לקיימן, ואז האדם יחטא ויהיה שנוא על ידי האלוהים. אז למה הוא נתן כל כך הרבה מצוות? כי אלוהים שונא את היהודים. עד שבא יש"ו לגאול אותנו מקללת התורה.

יש בחז"ל משפט מדהים: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". זו תגובה לנצרות! כדי שלא נחשוב שפאולוס צודק – הרי אפשר לראות את תרי"ג מצוות כתרי"ג עבירות אפשריות. השאלה היא מה אנחנו היהודים עונים על הטענה הזו. אנחנו עונים – יש תשובה. הנצרות לא מאמינה ביעילות של חזרה בתשובה. כל הוידוי והמחילה הם חלק מתהליך הכפרה. אם אתה מאמין ביש"ו יש לוידוי תועלת. חטא שנתוודית עליו כופר חציו, ואת החצי השני צריך יש"ו לכפר לך. הם נגאלו על ידי טריק, ולא על ידי רצון האדם, כי האדם רצונו רע.

הדברים הללו קשורים לטמטום=לאטימות הגויית, שלא יכולים לקלוט את התביעה לאחדות, הקושרת שמיים וארץ. לכן הם ביטלו את המצוות המעשיות ולקחו את המצוות האלגוריות.

הנצרות חושבת שיש שתי אופציות: או להיגאל על ידי המעשים כמו שהיהודים חושבים, או להיגאל על ידי האמונה כמו שהנצרות חושבת.

העולם הזה או העולם הבא – להבנתם, גם בזה אין אחדות, ואי אפשר לבחור בשניהם. "הווית העולם ואחריתם" – קשר בין ההתחלה לסוף.

לנו יש שאיפה לטהר את הכל. זו השאיפה הישראלית.

והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל. אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשעה והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר : ראו שאני טהור. וכמה אומללים הם הרעיונות השוטפים מתוך העולם הטהור והאמתי אל שפך זוהמא עכורה זו. כמה אור צריכים להרבות לגאול את האורות נפילי המחשכים! - והם יגאלו, גאולת עולמים, בגאולת גוי קדוש.

המצווה הראשונה שיהודי מקיים בחייו הוא ברית המילה. לוקחים את האיבר היותר גשמי וכורתים על ידו ברית עם הקב"ה. זה בעצם בא להראות שיש בריח תיכון בין הרוחניות היותר עליונה לגשמיות היותר גשמית.

"השיתוף הוא להם לעת עתה תכלית העלייה". יש דיון האם הנצרות מותרת לגויים היא אסורה. הרמב"ם אומר שהיא אסורה, כיוון שהיא עובדת לאחד הברואים. לעומת זה, יש שאמרו שהם מאמינים בה' ומשתפים אליו את אחד הנבראים, ולכן זה בסדר. הרב קוק לא דן כאן מי צודק בשאלה ההלכתית, אלא לוקח את השיתוף כעובדה.

בזמן הגלות, לא הייתה ברירה לנוצרים אלא לקלוט את האור של תורת ישראל דרך המיתוס הנוצרי. זה האופן שבו הם קלטו את זה. אבל זה לפני זריחת אורם של ישראל. עכשיו, כשזורח אורם של ישראל, אפשר לקבל את האור ישירות. לכן יש גויים שעוזבים את הנצרות ומקבלים את האור ישירות דרך עם ישראל.

החזיר הוא אחד הסמלים של רומא. הלגיונות הרומאיים היו לוקחים כסמל את החזיר. בתורה כתוב "והחזיר לא תאכלו כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא ייגר, טמא הוא לכם". כדי שבהמה תהיה כשרה היא צריכה גם פרסה סדוקה ולהעלות גרה. לחזיר יש פרסאות סדוקות – סימן טהרה חיצוני, אך אינו מעלה גרה – סימן טהרה פנימי.

הנצרות מאמצת את ההתנהגות של החזיר – יש לה סימנים חיצוניים בחוץ, אך מפנימי זה מקולקל.

אור החיים הקדוש אומר שהחזיר יעלה גרה בסוף – גם הנצרות תעשה תשובה. אבל יש שאומרים שזה הכנסה של מדרש נוצרי.

כמה אור צריך להרבות כדי לגאול את האורות נפילי המחשכים. הם ייגאלו בגאולת גוי קדוש.

לפני ארבע שנים הרב שרקי פגש זוג מקנדה, הוא היה כומר והיא הייתה כומרת. ביום מן הימים הם הרגישו שמשהו לא מסתדר להם, אז הם התפללו לה' שיראה להם את הדרך. לפתע הם קיבלו הארה והבינו שהם צריכים לבוא לא"י. הגיעו לארץ, שכרו דירה והסתגרו בה במשך חודש וקראו את התנ"ך יום ולילה, עד שהגיעו לפסוק בישעיהו, שאומר שה' יוריד מעל הגויים את המסכה הנסוכה על כל העמים. הם הבינו שהמסכה הזו היא המיתוס של יש"ו, והחליטו לעזוב את הנצרות, והחליטו להתגייר.

אורות- שיעור מס' 16- אורות ישראל ותחייתו פסקה ד:

מועד השיעור: כד חשון תשע"ה 17/11/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:

פסקה ד' - סיכום ע"י רועי אהרוני                              

הרב מדבר על היסוד הראשוני של הנצרות, שרצה לבטל את הלאומיות היהודית.

פאולוס, מייסד הנצרות, אמר שהוא לא יהודי ולא יווני, לא איש ולא אישה. אמר על זה הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) – כל זמן שיש איש ואישה, יש יהודי ויווני. הנצרות הבחינה שהיסוד הלאומי הוא שורש של השנאה בעולם, ולכן היא רצתה לבטל את זה. זאת, במקום לראות ביהדות את שורש תיקון העולם. קל להתבלבל בזה.

הנצרות זה יהדות בלי עם ישראל. זה לא "יהדות בלי מצוות" – כי העניין של ביטול המצוות היה ויכוח פנים-נוצרי. התקיימה כת בנצרות, "כת האביונים", שהאמינה בנצרות וקיימה מצוות. הוצאת הנצרות מן היהדות נבעה קודם כל מהדה-סולידריזציה של הנוצרים מהיהדות, כשהם היו לטובת אויבי היהודים. הם החליטו לגמור עם המושג של "עם ישראל" ושיתפו פעולה עם הרומאים. הנצרות לא יצאה מהיהדות בגלל שהם חשבו שהרב'ה שלהם הוא המשיח, אלא בגלל הדה-סולידריזציה שלהם.

הרבנים הוציאו את הנוצרים דרך ברכת המינים, שגרמה לנוצרים לעזוב את בתי הכנסת ולהקים את הכנסיות.

פעמים שהרב קוק מסביר תופעות, ופעמים שהוא תוקף תופעות. בפסקה שלפנינו הוא תוקף תופעות. זו פסקה אגרסיבית המדברת אודות תופעה נפשית, אבל יש לה גילוי במציאות: העולם הנוצרי. הרב מתחיל קודם ביסוד הפנימי, שהוא מכנה אותו בשם "ארס", משהו שמרעיל את הנפש.

יש מין ארס רוחני כזה, שבטבעו הוא לטשטש את התכן הישראלי המיוחד, שהוא אור הקדש היותר מעומק שבעולם.

לטשטש את התכן הישראלי המיוחד – לבטל את הייחוד של עם ישראל. פעם הרב שרקי שמע הגדרה: "אנחנו לא גזענים, אנחנו באמת יותר טובים". אנחנו כאומה שונים מאחרים. השונות הזו מקנה מעמד מיוחד. האם למיוחדות הזו אפשר לקרוא עליונות? זה אפשרי, אבל לא חייבים.

אלברט לאון היה יהודי בלגי שהיה חסיד של שיטתו הקומוניסטית המיוחד של ליאון טרוצקי. הוא כתב ספר קטן בשם "מסה להסברה מטריאליסטית של השאלה היהודית". הוא רצה להסביר במונחים מטריאליסטיים את הזהות היהודית.

מה זו "השאלה היהודית"? סולובייב אמר שזו טעות לדבר על השאלה היהודית, כי מצד האמת צריך לשאול את השאלה הגויית, איך האנושות לא יודעת להתייחס נכונה לאומה הנפלאה הזו. גם הציונות דיברה על הקמת מדינת ישראל כפיתרון לשאלה היהודית. כנראה שהיהדות היא לא דבר פשוט, היא שאלה.

על כל פנים, אותו אלברט ליאון, הסביר במבוא לספר: 'אנחנו המרקסיסטים מוכנים לתת הסבר מטריאליסטי לכל דבר שבעולם חוץ מליהדות. זה לא בסדר. אני כותב את הספר כדי להשלים את הנקודה הזו. אני אתן הסבר מטריאליסטי לשאלה היהודית גם כן'. הוא מסביר נתונים כלכליים והיסטוריים כדי להסביר שהיהדות היא צורה מסוימת של התנועה הקפיטליסטית. בתוך המאזן של הכוחות שפעלו באירופה במהלך הדורות, היה צריך שיהיה גוף שירכז בתוכו את הקפיטל וגם יוכל לדאוג לסחר הבינלאומי, והיהודים מילאו את הפונקציה הזו.

את הפרקים האחרונים של הספר הוא כתב כשהתחילה השואה. הוא שואל שאלה מעניינת – קורה פה משהו מיוחד, כי הנאצים, שהם בשבילו קפיטליסטיים בריבוע, רודפים את היהודים. איך קפיטל רודף קפיטל? הוא אומר שהיהודים הפכו להיות חלק מהפרולטריון, ולכן הם נרדפים על ידי הקפיטל הנאצי. ברם, עדיין, הם רודפים אותם יותר מכולם. מדוע? עונה ליאון – כי היהודים הפכו להיות יותר פרולטריון מכולם. הוא אומר 'הכל מתרחש כאילו המאבקים שנמצאים בכל העולם כולו, מופיעים בצורה קיצונית ביותר כשמדובר בעם היהודי'.

גם כשאתה רוצה לתת הסבר מטריאליסטי ליהדות, אתה חייב להיפגש עם איזו ייחודיות. אין לך ברירה, גם אם אתה לא רוצה.

"אור הקדש היותר מעומק" – מה זה קודש? הקודש זה עצם החיים. עצם החיים זה בהגדרה אינסופי. הקודש הוא בלתי מוגבל.

א"א לחיות בעולם לא מוגבל. זה כמו להיכנס לאוקיינוס. באוקיינוס אתה טובע. אתה צריך שתהיה קרקעית, ברזים שיווסתו את הקודש. לכן אנחנו לא יכולים לחיות באווירה מתמדת של קודש. היהודים עומדים בנקודת הויסות של הופעת הקודש בעולם.

יש בעיה לחיות כל הזמן במפגש מתמיד עם הקודש. הדבר הזה משתק את האדם, שורף את האדם, מבטל את האדם. לכן צריך להיזהר לא לחיות כל הזמן בקודש. חייבים להקטין, חייבים לווסת.

הפנתאיזם לא מגביל את הקודש, ולכן זה מבלבל. הפנתאיזם טוען שהכל אלוהות. יש סכנה בזה, ולכן צריך לווסת.

המפגש עם הקודש נמצא בבית המקדש. כשאין בית מקדש, יש לנו מקדשונים– שבת, עם ישראל, נטיפות של קודש בעולם כולו. את המפגשים הללו צריך לווסת.

יש לפעמים תחושה שהקודש נמצא בעשייה הדתית, וכביכול אלה שמדברים על הקודש לא רואים באמירת שלום לחבר קדושה אלא טבע. אז במה יש קודש?

בשאיפה, הקודש ממלא את הכל. "סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם". זו עוצמת החיים הכוללת שמקיפה את הכל.

ככל שהנפש יותר עליונה, אתה יכול לפגוש את הקודש בכל מקום. כל זמן שלא מגיעים לגובה הזה, צריך סולמות שמכינים אותך אל הקודש. רק אחרי המפגש עם מי שברא את העולם דרך צינורות מוסריים, אפשר לפגוש את הקודש בכל.

יש בעולם תנועות של חזרה אל הטבע. זה נשמע מאוד יפה. אבל כל פעם שדיברו על חזרה אל הטבע, זה נגמר בטבח. התנועות הפשיסטיות הגדולות באו מאנשים שדיברו על חזרה אל הטבע, כי היא כללה באופן סמוי את עזיבת המוסר. 

משל הארובה – העולם דומה לבית, לבית יש תקרה, וזה טוב שיש תקרה כי בלעדיה הבית לא ניתן למגורים. מצד שני, צריך ארובה כדי שיהיה אור, אוויר, להוציא את העשן. יש מי שאחראי על הארובה – על ניקיונה וטיפוחה. אנחנו מנקי הארובות של ריבונו של עולם. ולכן, היהודים הם הרבה פעמים שחורים, כי הם מנקים את הארובות של העולם.

בגמרא כתוב שלעתיד לבוא יבואו הגויים ויגידו – כל מה שכבשנו ובנינו, עשינו את זה בשביל עם ישראל. הקב"ה רוצה לתת את התורה שלו המתאימה לעולם מיושב. אם היו רק יהודים, העולם היה חרב והיה שטיבלך אחד גדול.

יש תפקיד מאוד מיוחד למי שחי במגע מתמיד עם האור. לכן זה יהיה ממש חבל אם יטשטשו את התוכן הישראלי המיוחד.

הפיזיקה היא עוצמות חיים בצורה של חכמה. היא חוקרת את מקור הקודש, אבל לא את רצון הקודש. ניוטון יודע להסביר שהתפוחים נופלים, אבל לא מדוע הם נופלים. התורה היא עוצמות חיים בצורה של רצון, שמסבירה את הרצון.

הרציונליסטים חושבים שמאחורי הסיפור עומדת חוכמה. החידוש של התורה היא שמאחורי החכמה עומד סיפור.

החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלקי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון, שרק העולם העתיד להתחדש ברום טהרת קדשו יוכל לספגו ולהאיר את עלילות החיים על ידו.

רגילים הרבה פעמים לומר על היהדות שהם סיפורים ישנים. לפי מה שהרב אומר כאן, אלו סיפורים עתידיים. זה מופיע בצורה מוזרה כיוון שהעולם עדיין לא הסתגל לסיפורים הללו.

רוח עליון זה קובע בכחו, בחיים המעשיים שבישראל מעבר מזה ובחיי האמונה ותכן שפעת הלב והסתעפות הרוח מעבר מזה, את תביעתה הפנימית של האומה, גבורת עמדתה וחשק נצחונה, מעוז בטחת תקותה ואור עתידה.

"החיים המעשיים" – ההלכה, "חיי האמונה" – הדעות. שתי זרועות: זרוע מעשית וזרוע אמונית, והן מבססות את הייחוד של עם ישראל.

אנחנו החלטנו בשלב מוקדם בהיסטוריה שאנחנו טרנסצנדנטיים למציאות, עם ייחודיות. בכל הדורות, כשאנשים רצו לשלול את החירות, הם החליטו שהיהודים מיותרים. אם נתעלם מזה, אנחנו נפספס משהו ביחס לעצמנו וביחס לדורות העתידיים.

נגד זה, אותו הארס מגיע בפגמו אל תוכיות דם החיים של טהר האמונה, פסגת עז הקדש, ומרפףאת יסוד המעמד האחדותי האיתן של האומה, נוטל מן העולם את זיו החיים הפנימיים של הטהר האלקי ונותן במקומו נגה חיצוני,שאין בו כלום מאותו החידור, הדיוק, הנצחון, הבטחה ואור האמת המנצחת כל עדי עד.

הארס שבא לבטל את הייחודיות היהודית, קיבל צורה דתית – אצל הנוצרים הראשונים. פאולוס אמר – צריך להיות לא יהודי ולא יווני. המשיחיות השמאלנית גם יונקת מהשאיפה של ביטול הייחודיות, רק לא בצורה הדתית אלא בצורה החילונית, לא דרך הקודש אלא דרך החול.

הארס הזה נכנס גם אל המגמה הדתית. במקום הקדושה שבאה מעם ישראל, היא מאמצת נטיפים שלהם לתוך החוויה הדתית. זו התנהגות מעין של קודש: לבוש מיוחד, טקסים מיוחדים. זה מה שהאנתרופולוגים חוקרים. הנצרות היא סוג של חקיינות של הזהות היהודית.

פעם שאל את הרב שרקי קתולי חשוב בהיררכיה הקתולית: האם לפי היהדות יש דבר כזה שכל הרבנים לא יכולים לטעות? ענה הרב בשאלה – למה אתה שואל אותי את זה? ענה לו הקתולי – בנצרות יש כלל שכלל הבישופים והאפיפיור בתוכם לא יכול לטעות, מדוע? "כי לא יטוש ה' עמו". מבחינתם הם עמו. הנוצרים אומרים בכל יום ראשון: "אנו ה' עם קדושך". אבל הוא לא שם לב שבפסוק הזה הוא אומר בדיוק את הטענה נגדו.

אדם ממוצא גרמני-שוויצרי סיפר לרב שרקי שהוא היה אתאיסט במשך עשרות שנים, ופעם אחת הוא מצא את עצמו נמשך אל הכנסייה. הוא שאל שם את הכמרים – מה זה האיש הזה על הצלב? ענו לו – "זה המושיע". שאל האיש – "הוא לא יהודי"? ענו לו – "זה שייך לעבר". אמר להם – "אם כך אתם אומרים, יש משהו שאתם מתעלמים ממנו, שכבה קדומה יותר, ואני רוצה לדעת מהי השכבה הזו".

יונק הוא ארס זה משפעת הלח של רוח האמונה והמוסר, מתפשט הוא על המון עמים רבים ונאות הוא מאד ללאומי התבל בחוג רחב.

בכל אדם יש אמונה ודרגה זו או אחרת של מוסר. אפשר להלביש את הנטיות הארסיות האלה על רוח האמונה והמוסר. עבור הרבה מאוד נוצרים, הנצרות היא המבצר כנגד הנפילה המוסרית. כשיהודים אומרים לנוצרים – אצלכם אין מוסר, הנוצרי לא מבין על מה הם מדברים, שהרי יש להם מוסר נוצרי. שואלים אותם – אתם באמת חושבים שבתולה יכולה להתעבר בלי איש? יענו – זה מסתורין.

הרב אומר כאן שדברו – האמונה והמוסר, יתפשט גם דרך הצינורות האלה.

"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (בראשית, כ"ו, י"ג-י"ד). יצחק אבינו היה גדול מאוד. רש"י מביא בשם חז"ל מדרש מעניין – היו הבריות אומרות: זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. אנשים היו מעדיפים את זבל הפרדות של יצחק מכספו של אבימלך. יש כאן רמז בחז"ל לזה שיש הזנה של האומות מכוח צינור מיוחד שנמצא אצלנו, שנקרא "זבל פרדותיו של יצחק".

למה משמשת פרדה? פרדה זה למשא. מה פרדה לא יודעת לעשות? להוליד ילדים. יש בתוך האומה הישראלית לפי זה כוחות חזקים מאוד, אבל שלא יכולים להוליד, הם לא שייכים לנצח. פרדה יודעת לעשות עוד משהו – לייצר זבל, והזבל מצמיח את האדמה. למרות שהוא בא מייצור שלא יכול ללדת, הוא נותן חיות. האומות מרגישות שההזנה שלהם יכולה לבוא מתוך אותם חלקים עקרים של הזהות הישראלית, שיכולים לזון אותם. מבחינתנו זה הזבל, ובשבילם זה מזון. החלק העקר הוא יש"ו. הנצרות היא הזבל והמזון לגויים.

מה גורם לגוי להיות נוצרי ומה גורם ליהודי להיות נוצרי? כשהגויים פנו אל הנצרות, הם הרגישו שהם מקבלים מפגש עם האלוהות דרך היהודי. יש עד היום 2 מיליארד שמשתחווים ליהודי אחד הרוג. כשיהודי נמשך אל הנצרות, בתת מודע שלו הוא קצת משוגע, הוא חושב את עצמו לאלוה. לכן הגמרא אומרת שהמשיכה אל האפיקורסות היא פחות חמורה מהמשיכה אל הנצרות, כי המשיכה אל הנצרות מפגישה אותו עם העולם שלו.

עומד הוא על בסיס של הכרה מתדלדלת באופי המוסר והטעם של האמונה והדבקות האלקית, המובעה בחיי האומה הישראלית בכל חסן וטהר.

המוסר הנוצרי בנוי על ערך אחד ולא על שניים: חסד בלי דין, אהבה בלא צדק. המוסר הנוצרי באיזשהו מקום מדלדל את נפש האדם.

לוחך הוא כלחוך השור, מכה כשאיה שער, חושק הוא לבלוע את פנים החיים, שוקק למחות את שם ישראל מעל פני האדמה, לאבד את הזהר הפנימי של העולם ולקבוע תכן חיצוני מגושם, מקיף בהכללה רפויה ומרופד בתוכיותו באויליותורשעה של אליליות.

השור זה חיה המחסלת את השדה בציוריות הקלאסית. שאיה – מלשון שואה, התלמוד אומר שיש שד ששמו שאיה שהוא מחריב את הבתים הריקים. רבה בר בר חנה אמר שהוא ראה את השד הזה, והוא היה מנגח את קירות הבתים כמו שור.

נכנסים לכנסיה, רואים אנשים פצועים, מרוחים על הקירות, נוטפי דם, ואתה בא לעבוד את אלוהים שם.

ושליטתו מגעת עד עת בא דבר ד' להגלות וישועת ישראל מעמק נשמת חי העולמים להופיע, אז ינוסו הצללים ואור חדש על ציון יזרח.

נקים את מדינת ישראל, ואז ינוסו הצללים ואור חדש על ציון יזרח.

אורות- שיעור מס' 15- אורות ישראל ותחייתו פסקה ג:

מועד השיעור: יז חשון תשע"ה 10/11/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

לצפייה בשיעור כפי שצולם ע"י צוות ראש יהודי:

סיכום השיעור- ע"י רועי אהרוני- אורות ישראל ותחייתו פיסקה ג':
                                         

חלק מהפסקאות שנלמד עכשיו עוסקות בנצרות, כיוון שיש לה את ההשפעה הרחבה ביותר על העולם עד היום הזה. אי אפשר לדון בגורל העולם ובעתידו בלי להבין את הרגשות והאינטואיציות שמניעות את העולם המערבי. זה מה שמביא את הרב קוק לדון הרבה בעולם הנצרות.

מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקדש היא.

לכל תנועה אנושית יש מרכז הכרה, מה שמחיה אותו. מה שמחיה את נשמת ישראל הוא מקור הקודש.

היה גוי אחד בשם מרטין לותר, אחד ממייסדי הדת הפרוטסטנטית. הוא כתב תרגום לגרמנית של התנ"ך. בהקדמה הוא מסביר שלכל שפה יש קשיים מיוחדים בתרגומה, והקושי העיקרי בתרגום העברית זה הריבוי העצום של השמות האלוקיים, כינויים לקב"ה. זה אומר שמה שמטריד את נשמת ישראל זה מקור הקודש. סביב לזה סובבים הרבה מאוד דברים, אצל כל היהודים ובפרט אצל האפיקורסים שבהם, שהשאלה האלוקית מאוד מעסיקה אותם. למשל – שפינוזה הוא אפיקורס מפורסם, החולה אהבת אלוקים מתוך אפיקורסות.

אפיקורס שולח את בנו לבי"ס של גויים כדי שההתבוללות תלך מהר. הבן חוזר מבית ספר ומספרלאביו שלמדו בבית ספר על דת, ולימדו אותם כי יש אב, ובן ורוח הקודש, וזה הכל אחד. האב אומר –"לא נכון, יש לנו רק אל אחד ואין לו גוף ולא דמות הגוף, ובו אנחנו לא מאמינים".

כמו שאומר הזקן כששואלים אותו אם הוא מאמין באלוקים – "השתגעת? אחרי מה שהוא עשה לנו"?!

דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו.

הרב חותר נגד האמירה הנוצרית שמחלקת את החיים ואת האמונה לשני חלקים נפרדים. יש"ו אמר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ואת אלוהים אשר לאלוהים". כך ענה כששאלו אותו אם לשלם מיסים לקיסר. הוא הראה להם שעל המטבע טבועה דמותו של הקיסר, ולכן עליהם להביא אותו לקיסר. הכוונה של האמירה – אלוהים מתעסק בנשמות, והמדינה עוסקת במיסים, בביטחון, בכלכלה וכד', ולא קרב זה אל זה.

על זה אומר הרב – אנחנו בעד תפיסה אחדותית.

ירמיהו אמר "ההימיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלא יועיל". הקב"ה מתלונן – מדוע עם ישראל עזב אותי, בעוד שהגויים לא עוזבים את אלוהיהם. מסביר התלמוד –הכתיים עובדים לאש והקדרים למים, ואעפ"י שיודעים שהמים מכבים את האש, וגם יודעים שהאש מאדה את המים, לא עזבו את אלוהיהם.

הקדרים הם יושבי המדבר. במדבר הדבר שאין זה מים. הקדרים עובדים למים. הכתיים יושבים בים, ומה שאין בים זה האש. מסביר המהר"ל – כל אומה בוחרת לאלוהות את אשר היא מדמה שהוא לחלקה. כלומר, לכל חברה אנושית יש אידיאל שבא להשלים את מה שאין בה.

העמים יורשי רומא והשבטים הגרמניים, שחיו על חרבם, אימצו לעצמם את דת הנצרות, דת האהבה – אני מעריץ את מה שאין בי, מתוך תקווה שזה מה שיהיה בי. לעומתם, הערבים אמצו דת שכולה דין, כיוון שהם היו שטופים בעריות.

לעם ישראל יש שאיפה עליונה שנמצאת בנשמתו – האחדות. זה אומר הרבה על היצר הרע של היהודים – המחלוקת. אנחנו רגישים יותר מכל אומה לאחדות בגלל הנטייה שלנו למחלוקת.

לכן הרב מדבר על "נשמת ישראל", מצד הנשמה "האחדות שוכנת בנו".

 הדינים, דיני תורת אלקים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון.

ההלכות שנידונות בבית המשפט – זה מה שמציין אותנו מכל עם ולשון. "עד האלוהים יבוא דבר שניהם", "אשר ירשיעון אלוהים". השופטים נקראים בשם "אלוהים". אלוקים מתעסק בביטוח הרכב ובהשתתפות של הצד השלישי.

מתן תורה מופיע בתורה בפרשת יתרו. היא מתחילה בהקמת הסנהדרין, בהקמת בתי המשפט. מיד לאחר מתן תורה – פרשת משפטים: שור, בור וכו'. התורה מתחילה במערכת משפט וממשיכה בדינים הנידונים בבית המשפט.

המכילתא אומרת: משל למטרונא (גבירה) שמהלכת ואגפיה מכאן ומכאן, יש לה שושבינות שהולכות מכאן ומכאן, כך גם התורה – יש לה את עשרת הדיברות, ומסביב יש לה משפטים.

בנצרות היה מוסד נורא הנקרא אינקוויזיציה. כשהאינקוויזיציה הייתה מחליטה שמישהו חייב מיתה, מי שהיה מוציא אותו להורג היה בית המשפט של המלך ולא של הכנסיה. הכנסיה הייתה שופטת את האדם למיתה, ואז הייתה מוסרת אותו לבית המשפט של המלך. הייתה הפרדה ברורה בין הדינים לבין העיקרון התיאולוגי.

הקדש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה.

יש בהרבה מאוד עמים אנשים קדושים, אבל ערכי החיים יכולים לצמוח מנקודה אחרת מאשר הקודש.

 לא כן בישראל. "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת.

"בכל דרכיך דעהו" אמרו חז"ל שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה.

כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקניןותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלקים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו.והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העיוור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה.

אצלנו עניין המשפט הוא המרכז של חיי הקודש, ולא הדתיות והפולחן. הם צדדים משניים לעומת המשפט.

כשיתרו בא אל משה ואומר לו – מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצבים עליך מבוקר עד ערב, עונה משה – כי יבוא אליי העם לדרוש אלוקים. דרישת אלוקים של העם – ההוא דפק לי את האוטו, כמה הוא צריך לשלם. זה נקרא לדרוש אלוקים.

הסמיכה –אדם ישב בדין רק אם נסמך על ידי רבו, ורבו על ידי רבו, כך עד משה רבנו. ברם, הסמיכה בוטלה על ידי יוסטיניניוסהקיסר הביזנטי. היום בית דין לא יכול לעשות הרבה דברים בגלל שאין סמיכה, למשל מלקות. היום יש בתי דין רבניים שהם נגזרת של נגזרת של הדבר האמיתי: הסנהדרין.

בזמן רבי יהודה בן בבא גזרו המושלים היוונים הסוריים באימפריה הרומאית נגד הסמיכה. אמרו – מי שיסמוך– ייהרג, מי שנסמך – ייהרג, והעיר שבה נסמכו – תיחרב. לקח רבי יהודה בן בבא וסמך חמישה תלמידים בין שני ערים. הרומאים לקחו אותו והרגו אותו. יוסטיניניוס הרשע ביטל את הסמיכה כמה מאות שנים אחר כך, ולכן לכאורה רבי יהודה בן בבא סתם מסר את נפשו.

ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לד'.

מסירות הנפש של רבי יהודה בן בבא השאירה רושם עז על הנפש הלאומית, ולכן זה לא היה לחינם.

משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן האלקי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלקים באה יחדו עם המשפט הישראלי. "כי יבא אלי העם לדרש אלקים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלקיםואת תורותיו".

יתרו אומר למשה – איך אדם אחד יכול לשפוט מיליוני אנשים? יותר מזה – משה גדל בבית פרעה, הוא ידע מה זה מערכות משפט של מדינה. מדוע משה שופט את כולם לבד?

משה עשה את אותו מעשה של רבי יהודה בן בבא. הוא רצה להרגיל את עם ישראל לכך שהשפיטה היא דרישת אלוקים.

ודרישת אלקים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלקי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.

"מקום האורה של סגולת הקודש" – זאת כיוון שאי אפשר לסמוך אלא בארץ ישראל בלבד. סמיכה בחו"ל אינה מועילה.

המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו.ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלקיתופסת אותה הרשעה היותר מגושמת,ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסדיסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם.

הרמב"ן בויכוח ברצלונה אמר – מיום שפשטה הנצרות בעולם, התרבתה שפיכות דמים יותר מאשר מקודם, וכמה יקשה לך אדוני המלך לך ולאביריך אם לא ילמדו עוד מלחמה. מי מטפל במדינה? הרשעים.

ויקטור הוגו ב"עלובי החיים" אומר שהעולם הוא נורא כי הוא נמשל על ידי מערכות פוליטיות. מה מציל? קצת חסד נוצרי. הוא מתייאש מתיקון העולם, או בעצם מאשים את הנצרות בכך שהיא לא מנסה להציל את העולם.

יש אנשים שנופלים מהגשר, ובמקום לתקן את הגשר הם בונים מרפאה.

הרב מאשים את הנצרות בהתגברות השנאה בעולם. הנצרות טיפלה בחסד הבינאישי ולא במערכות האקונומיות, אז היא הפקירה את המערכות האלה לידי הרשעים. הנצרות עשתה זאת יותר מכולם, כיוון שהיא טענה שהיא מתקנת את העולם על ידי החסד הבינאישי, וגרמה לשתי מלחמות עולם עקובות מדם.

אמנם עיני כל מוכרחות להיות נשואות לאור עולם אור ד', אשר יגלה על ידי משיח אלקי יעקב "והוא ישפט תבל בצדק, ידין לאומים במישרים".

תפקידו של המשיח הוא שופט בסכסוכים בינלאומיים. עיקר הפונקציה של המשיח הוא מלך, ומלך הוא מי שמושל במדינה. עוסק בעניינים פוליטיים.

היהדות כן מתקנת. היא מקימה מדינה. היא רואה במדינה ערך של קדושה ומטכסת עצה כדי לפתור את הבעיות האלה.

יש אצל היהודים נטייה לחשוב שאנחנו בגלות, ולכן עוסקים בדת במקום בשאלות המדיניות.

המדינה צריכה להפוך למדינה של קודש. הקודש עוסק בשאלות פוליטיות ואקונומיות. מדינת קודש – מדינה שמערכות החיים אמורות לגלות את הקודש.

הקודש הוא מקור החיים. כשאומרים "קודש" מתכוונים לחיים במקוריותם. הכלכלה, הפוליטיקה וכו' צריכים להיות צינורות שהחיים האלה זורמים. בשביל זה יש לנו אסטרטגיה שלמה שמבוארת במה שנקרא "המשפט העברי", כיצד מדינה צריכה להתנהג לפי שיטתה של היהדות. יש שיטה שלמה של איך המדינה צריכה להתנהג, והם לא קשורים לעניינים הדתיים.

קיום המצוות הוא תולדה של התנהגות לאומית. יש מי שמקיים מצוות מסיבות דתיות, ויש מי שמקיים מצוות מסיבות לאומיות ואוניברסליות.

אנחנו רגילים שהנחת תפילין היא מצווה דתית. בתנ"ך התפילין מוסברים בתור אות של יציאת מצרים – זכר לשחרור הלאומי. לא עוד, אלא שיש לו השלכות אוניברסליות: "וראו כל עמי הארץ ששם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יש לזה סיבות לאומיות ואוניברסליות ולא פולחניות.

זו מצווה לדבר עברית. מדוע האנטי-דתיים אינם מתנגדים לחוק הזה? כמו כן, יום השביתה מעסקים הוא בשבת ואל ביום ראשון. מדוע האנטי-דתיים אינם מתנגדים לחוק הזה?

התשובה תהיה – שבת היא יום המנוחה של הלאום, השפה היא שפת הלאום, זה לא עניין דתי. אבל האמת היא שכל המצוות הן כאלה.

יש ערכים שמפוזרים בין מגזרים שונים: אנחנו חיים בתקופה של פירוד ערכים ומצפים לסינתזה שלהם. כולם יניחו תפילין, כולם ישמרו על הסביבה וכו'.

עשינו את הצעד המשמעותי הגדול בנושא הזה: הקמנו את מדינת ישראל.

היהודי איננו מוכן לתקן את עצמו אם אין בו תיקון עולם. אם הוא לא ישתכנע שתיקון עצמו מתקן את העולם, הוא יחשוב שזה אגואיסטי, גזעני וכו'.

אמר לי נתן שרנסקי – יש אנשים שאני שואל אותם מה זה להיות יהודי, ויש שני סוגי תשובות. 1. לעזור ליהודים בהאיטי. 2. להסתגר בישיבה כל החיים. שאל שרנסקי – מה התשובה הנכונה? ענה לו הרב שרקי – זה גילוי אחד. המסר האוניברסלי של היהדות יגרום לאדם לתקן את עצמו.

א"ב יהושע אמר על הרב שרקי שהוא לא נורמלי, הוא רוצה לתקן את העולם. ענה לו הרב שכנראה זו מחלה יהודית ידועה.

שיטה ראשונה אומרת שיש קודש ויש חול.

השיטה השנייה של קורח אומרת –הכל קודש.

השיטה של משה רבנו היא – אף על פי שהכל קודש, יש מדרגות בתוך הקודש.

התנועה הנפשית שמשיבה את האדם אל הבורא היא חצי מהדרך. היהדות פועלת כמעלית שעולה ויורדת. השאיפות המיסטיות בעולם מדברות על עלייה אינסופית שהיא סוג של מוות בתוך האלוהות, התורה אמרה – "ובחרת בחיים". המטרה איננה העלייה אלא החזרה בתשובה על התשובה.

מר"ח אלול עד יום כיפור אני בעלייה של תשובה. מה המטרה של כל זה?הסעודה שבסוף הצום. עובדה שאחרי הצום אוכלים. אוכלים כדי לבחון האם הצלחנו. אם הצלחתי בעבודה הזו, המבחן האמיתי הוא האם אני יכול לאכול בקדושה.

כאשר אני חי, אני עושה הרבה שטויות. אומרים לי – עשית שטויות, לך תתקן. איך? תחזור אל המקור שלך. אני חוזר אל המקור, ואז חוזר אל החיים נקי. יש בהתחלה תהליך של עלייה, והמבחן האמיתי של הצלחת העלייה הוא היכולת לרדת.

הסולם של יעקב – "עולים ויורדים בו". מלאכי אלוקים לא רק עולים, אלא גם יורדים בו.

תנועת הנפש הנוצרית היא חלוקה: אופטימית ביחס לנשמה, ופסימית ביחס לעולם הזה. הגישה הקומיניסטית היא רק לגבי העולם הזה, וטוענת שהדת הוציאה את האדם מהעולם הזה.