דברים לג פסוקים כ-כו

מדוע בד"כ אסור להגות את שם ה' המפורש ומדוע במקדש מותר? 

היכן מוזכר הטאו בתורה? 

מה הקשר בין אמנויות הלחימה ללוחמי שבט גד? 

מה הקשר ההסטורי בין שבט דן ליוצאי אתיופיה ? 

עד כמה האף הוא איבר חשוב בגוף האדם?

מדוע שבט דן נדד צפונה מ"גוש דן" ?

כל התשובות נמצאות בפירוש הרב שרקי לפסוקים הבאים: 

וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְ-הֹ-וָ-ה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן: וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְ-הֹ-וָ-ה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ: אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים (דברים לג , כ-כו)

השיעור נערך בראש יהודי תל אביב ב- 8/5/17 , אור לי"ג איר תשע"ז.

לצפייה בשיעור:

דברים לג פסוקים יג-יט

השיעור נערך בראש יהודי ,כ"ח ניסן,24/4/2017

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-הֹ-וָ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת:

וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:  

בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:  

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ: עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל:
(דברים לג,יג-יט)

להאזנה לשיעור:

להורדת האפליקציה של הבלוג (אנדרואיד בלבד):
https://play.google.com/store/apps/details?id=appinventor.ai_6779490.ravhanistar


הערות:
השיעור החל בכמה שאלות שלא מן המניין
התחלת השיעור עצמו בדקה: 12:47

כל שיעורי הרב שרקי ב"ראש יהודי" על פרקי אבות מרוכזים בדף אחד!

כידוע נהגו בכל קהילות ישראל לקרוא פרק מפרקי אבות בכל שבת מהשבתות שבין פסח לשבועות (ואחינו האשכזנים לכל אורך הקיץ), אז להלן לינק להורדת כל השיעורים שמסר הרב שרקי בראש יהודי על פרקי אבות, רוב השיעורים הוקלטו על ידי והועברו לאתר הרשמי של הרב לאחסון מחדש
מומלץ ביותר!

להורדה והקשבה לחצו פה

או היכנסו:

http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=3350:q-33503350-3350&catid=70&Itemid=100588

בלי קשר, מומלץ כמובן להכיר (למי שלא מכיר) את האתר הרשמי המרכז את שיעורי הרב לא רק מראש יהודי אלא בעיקר במכון מאיר, הטכניון וכו':
www.http://ravsherki.org

הנסיך הקטן: דיון נוקב ומרתק בין הרב אורי שרקי לרב חיים נבון על הספר הפופולארי

הרב אורי שרקי והרב חיים נבון נפגשו לערב מרתק בדיון פילוסופי-אקטואלי על הספר המפורסם, הנסיך הקטן.

מיהו הנסיך הקטן- בעל תשובה או רשע מרושע? 
מדוע הספר הזה נכתב דווקא במאה העשרים והאם היה בו פן נבואי?
מדוע  התאבד הגיבור בסוף הספר (סליחה, ספויילר למעטים שטרם קראו את הספר ) ?
את מי מיצג מדליק הפנסים ומהו הרגע המרגש ביותר בספר לדעת הרב שרקי?
מה הקשר של הרב קוק ,הרב סולובייצ'יק ורבי נחמן מברסלב לנסיך הקטן?
ואיך כל זה קשור לשולחן ערוך ולהלכות קשירת שרוכי הנעליים?

על כל זה ועל הרבה יותר מזה, עם הרבה הומור והרבה עמקות - תקשיבו ותהנו.
רוצים לשמוע את המפגש המרתק? 
להאזנה  לחצו כאן
לצפייה:

רקע למפגש בין שני הרבנים:

הכל התחיל במאמר של הרב נבון במגזין מוצ"ש בו מתח ביקורת נוקבת על הספר "הנסך הקטן" והמסרים העולים ממנו
הנה המקור:

הרב שרקי הוא כידוע חסיד גדול של הספר, וזה הוביל למפגש מרתק ביניהם בראש יהודי:

דברים שיעורים 1-16

שיעור 1: הקדמה ופרק א פס' א-ב .להורדה לחצו כאן

שיעור 2: פרק א פס' ג-יט .להורדה לחצו כאן

שיעור 3: פרק א פס' כ-פרק ב להורדה  לחצו כאן

שיעור 4: פרק ב פס' ב- פרק ב פסוק לז  להורדה לחץ כאן   (תודה לשרה ברוק על ההקלטה)

שיעור 5: פרק ג  פס' א- פרק ג פס' כט   להורדה לחץ כאן

שיעור 5.5: פרק ד פס' א-כה להורדה לחץ כאן (תודה לשרה ברוק על ההקלטה)

שיעור 6:פרק ד פס' כה-לא להורדה לחץ כאן

שיעור 7: פרק ד פס' לב-לד להורדה לחץ כאן 

שיעור 8: פרק ד פס' לה-מ להורדה לחץ כאן 

שיעור 9: פרק ד פס' מא-פרק ה פס' יא להורדה לחץ כאן 

שיעור 10: פרק ה פס' יב-יט להורדה לחץ כאן 

שיעור 11: פרק ה פס' כ-פרק ו פסוק א להורדה לחץ כאן 

שיעור12: פרק ו פס' ב-ד להורדה לחץ כאן 

שיעור 13: פרק ו פס' ה-ז להורדה לחץ כאן 

שיעור 14: פרק ו פס' ח-פרק ז פס' ה להורדה לחץ כאן 

שיעור 15: פרק ז פס' ו-כו להורדה לחץ כאן 

שיעור 16: פרק ח פס' א-פרק ט פס' ו להורדה לחץ כאן 

אורות שיעור מס' 22-29

שיעור מס' 22 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 23 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 24 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 25 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 26 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 27 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 28 להורדה- לחצו כאן

שיעור מס' 29 להורדה- לחצו כאן  (תודה לשרה ברוק על ההקלטה)

אורות:שיעור מס' 21-אורות התחייה פרק יב

מועד השיעור: ז טבת תשע"ה 29/12/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

אורות:שיעור מס' 20-אורות התחייה פרק י-יא

מועד השיעור: כג כסלו תשע"ה 15/12/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

סיכום השיעור ע"י רועי אהרוני הי"ו:

כנסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו, - שבזה צריכים להפגשבויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המדות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, - כי-אם תקון כולל לסבת החטאים.

הנחת היסוד שיש מאחורי הצורך לתקן היא שהעולם מקולקל. אם אומרים לך שצריך לתקן, סימן שיש משהו מקולקל. הקלקול במובן העמוק של המילה נקרא "חטא", לא במובן של עבירה על החוק או על המצווה, אלא במובן של החיסרון. יש חיסרון מסוים בתוך העולם. אנחנו רוצים לתקן את החסרונות. אנחנו רוצים להגיע ל"סליחה מקורית", כלומר ביטול הרושם שנעשה ע"י החיסרון.

החיסרון הוא באדם או בעולם בכללו? יש חיסרון כללי במציאות כולה. עצם זה שהעולם נברא, זה כבר נפילה מסוימת, כי זה כבר לא הבורא, היא מקבלת אוטונומיה ומתנתקת.

השאלה היא איך מתקנים. יש מודעות לזה שהאדם צריך תיקון, אז אתה מתקן את האדם. אבל מה עם החברה? ומה עם בעלי חיים? ומה עם הקוסמוס בכללו? אולי גם אלוקים צריך תיקון?

במסכת חולין דף ס' ע"ב יש דיון על מיעוטה של הלבנה, "קטרגה ירח ואמרה – ריבונו של עולם, אפשר שני מלכים משתמשים בכתר אחד? אמר לה – לכי מעטי את עצמך. אמרה לו – לפי שאמרתי דבר הגון, אלך ואמעט את עצמי? אמר לה – לכי משלי ביום ובלילה". ביום ניתן לראות את הירח, בלילה אי אפשר לראות את השמש. אמרה לו – "שרגא בטיהרא מאי מהני" – אבוקה בצהריים אינה מועילה, הירח לא מועיל ביום. "אמר לה – לכי ויקראו הצדיקים בשמך" – כמו שרואים בתנ"ך "שמואל הקטן", "יעקב בנה הקטן" וכו'. זה לא פייס אותה, אמר הקב"ה: "עליי להביא כפרה על שמיעטתי את הירח". לכן בשעיר של ראש חודש כתוב: "ושעיר חטאת לה'", כאילו ה' צריך לכפר על משהו.

אם כך, אנחנו רוצים לתקן הכל, כולל אפילו כביכול חסרונותיו של הקב"ה –החסרון שהוא היה צריך להעמיד היררכיה במציאות כדי שהעולם יתקדם, והיררכיה זו היא מה שמוליד סבל בעולם.

"סליחה מקורית" – שחוזרת אל מקור הכל.

הנצרות אומרת שאין מה לתקן את החברה האנושית, כיוון שהפוליטיקה היא דבר מלוכלך, ואילו היחיד יציל את נפשו ויזכה לחיי גן עדן. גם הבודהיזם מגיע למסקנה שהקיום מאכזב, מדכא, ולכן צריך להציל את הנפש על ידי התאפסותה באין, "נירוונה", וזה עוד יותר ייאוש מאשר הנצרות.

כנסת ישראל לא רוצה רק את ישועת נפש האדם והטבת רצונו. בשביל להגיע לזה צריך לרכך את נפש האדם. אם המטרה היא אך ורק לגאול את האדם, צריך לרכך את האדם. האדם המקורי הוא ברברי, בוא נלמד אותו מה זה אהבה, ועל ידי זה האדם יהפוך להיות נורמלי יותר, אהוב יותר, רצוי יותר לפני האלוקים. גם ילדי הפרחים אמרו: "עשו אהבה, לא מלחמה". האהבה זה מה שיתקן את הכל.

כדי לעשות אהבה, אני לא צריך לעשות צדק.

אבל אנחנו לא רוצים לטפל בסימפטום, אלא בשורש. רוצים לטהר את החטאים כולם.  

חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, "פרה אדומה מכפרת", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו.

יש בנביאים ביטוי: "ואת רוח הטומאה אעביר מהארץ". יבוא יום שלא נצטרך לטהר את האנשים מטומאת מת, כי לא יהיה מוות, ולא תהיה רוח טומאה. הרוח הזו, שהיא היסוד של המוות, תעבור מן העולם.

בהלכה יש "טומאת מת". אם אדם נגע במת, הוא נטמא. יש לזה השלכות – יש דברים שהוא לא יכול לעשות כל זמן שהוא לא טהר מטומאתו: למשל, הוא לא יכול להיכנס להר הבית, לאכול מקדשים ומתרומה.

איך מיטהרים מטומאה?

תלוי בדרגתה: יש טומאה שדי בנטילת ידיים, ויש שצריך מקווה, ויש שצריך מעיין של מים חיים, ויש שצריך אפר פרה אדומה.

בימינו אין לנו אפר פרה אדומה, ולכן עדיין יש לנו טומאת מת שאין לנו אפשרות טכנית להיטהר ממנה.

הטומאה היא פונקציה של העדר החיים. ככל שהחיים שנעדרו הם ברמה יותר גבוהה, כך הטומאה גדולה יותר. לכן הטומאה שזוקקת את תהליך הטהרה הגדולה אין לך העדר חיים גדול יותר מאשר המוות.

נשאלת השאלה – מדוע אפר הפרה מועיל? זה מהווה בשורה, שיותר לא יהיה יותר מוות, ונפתור את הבעיה בכלל.

איך מכינים אפר פרה אדומה? לוקחים את היצור הגדול ביותר בסביבתו המיידית של חקלאי בימי קדם. הפרה היא עוד יותר מהפר – כי היא נושאת חיים בקרבה. היא אדומה – אדום זה הצבע של החיים. תמימה – שלמה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. אף פעם לא המעיטו את חייה. לוקח אותה הכהן אחרי השחיטה ושורף אותה לפניו, והופכים אותה לאפר. אפר זה הדבר הכי נעדר חיים.

מוסיפים שם גם עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ומשליכים אותם לשרפת הפרה. עץ ארז הוא העץ הגבוה ביותר במזה"ת בימי קדם, זה מקביל לפרה בעולם החי. שני תולעת – תולעת זה החלק הקטן ביותר של החי, אבל גם היא אדומה. אזוב זה העץ הקטן ביותר בסביבה המיידית שלנו. לוקחים את הקצוות של החי הגדול ביותר ואת החי הקטן ביותר, הצומח הגדול והקטן ביותר, ושורפים הכל ביחד. מיעטנו את החיים באופן מוחלט.

אדם מורכב משני חלקים: כלי חרס – הגוף, וממים חיים – נשמה. את האפר של הפרה נותנים אל כלי חרס על מים חיים, אנחנו עושים תחיית המתים, ולוקחים קצת מן המים האלה ומזים על האדם הטמא, ואז הוא נטהר.

אנחנו לוקחים את החיים היותר שלמים והופכים אותה למוות, ועושים תחיית המתים על האפר הזה על ידי שפיכת מים חיים על כלי החרס, וכך אנחנו מטהרים את האדם.

בתלמוד כתוב ששלמה המלך לא הבין את הסוד של הפרה האדומה. הוא לא הבין איך המוות הופך לחיים, ואיך החיים הופכים למוות. זה מעבר לאינטליגנציה של האדם.

יש בפרה האדומה רצון לטהר את הכל. איך עושים את הפרה? במקום מאוד מיוחד, בציר המרכזי שמחוץ למקדש מול קודש הקודשים. בהר הזיתים, מול הפתח של קודש הקודשים – מקור החיים. הר הזיתים, מקום של הטבע שבו יש את המוות. לא במקרה כולם נקברים שם. זה אומר שיש קשר בין החיים לבין המוות.

אם כך, מדוע זכריה הנביא אומר שיבוא יום ובו הר הזיתים ייבקע ויגרום לגיא גדול באמצע, אז איך נעשה פרה אדומה? אלא יבוא יום שלא נצטרך יותר פרה אדומה. בינתיים הוא בא כדי לעצור את המבט של מי שנמצא בהר הבית, יש משהו שתקוע באמצע הנוף. אבל יהיה יום בו ייצאו "מים חיים" מירושלים, חציים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון. הם ייצאו דרך הפתח החדש שייווצר בהר הזיתים, והם יגיעו אל ים המלח. יבוא יום שהתכנים היותר נמוכים של האנושות יתעלו. כשיבוטל המוות, יבוטלו כל הסיבות של הרע בעולם. ואז ממילא אור הירח יתעלה, ולכן התסכול של הירח ייגמר.

נחזור לפסקה של הרב:

חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, "פרה אדומה מכפרת", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו.

שמו של משיח – המגמה של התיקון היא קודמת לכל הקלקולים, מקדים תרופה למכה.

חטא הארץ – "תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי" – שהעץ יהיה כטעם הפרי. במציאות הארץ הוציאה "עץ עושה פרי", ולא "עץ פרי". יש חטא קדום במציאות, שהוא שיש הבחנה בין האמצעי ובין המטרה. זה עוד קודם לחטא הירח. זה חיסרון בקוסמוס.

כשהאדם הראשון חטא, זה רק המשך של החטא הראשון של ההוויה.

מה הקשר בין חטא הארץ לבין חטא אדם הראשון?

חטא הארץ – הבחנה בין העץ לבין הפרי. האישה אכלה מהפרי, אבל לא כתוב מהפרי. אבל כשהקדוש ברוך הוא מוכיח אותו, נאמר כך:

{בראשית, ג', י"א} וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: {יב} וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:

היא ניגשה אל המטרה, והוא ניגש אל האמצעי. כיוון שהוא ניגש לאמצעי והפך אותו למטרה, לכן הוא חטא.

בין איש לאישה יש זוגיות, ומכוחם יש הפריה. הילד נמצא אצל האישה, אז היא הפרי, והאדם היה רק עץ, רק אמצעי. הוא השתמש בקשר הזוגי להנאתו, והיא לשם פוריותו. חטא אדם הראשון זה תיק שהפילו עליו, לא הייתה לו ברירה.

הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבניןהאומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו.

הציונות באה מפני הרצון לתקן את הכל. החלוצים רוצים בעצם להשיב את השכינה לעולם, לסלק את רוח הטומאה מהעולם.

לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון.

יש"ו התעצבן על זה שלא אוהבים אותו מספיק, ולכן הוא זקף לבנה והשתחווה לה. ככה נולדה הנצרות. לבנה היא חלק מבניין, לא כל הבניין. יש"ו לקח ערך אחד – האהבה, הערך שלא נתנו לו, והשתחווה אליה.

לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם".

"עצים אחדים" – הצלב. העצים שמהם עשו את הצלב לקוחים מעץ החיים. אבל זה לא עץ עם השורשים, זה עץ חתוך. אותו עיקרון כמו הלבנה.

בפרשת וירא: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". אומר רש"י: "תחת האילן". המילה "עץ" בעברית יש לה שתי משמעויות: אילן הצמח עם השורשים באדמה, או עץ שממנו עושים רהיטים. אם נקרא את זה כמו הנוצרים, נבין שמדובר בחומר עץ – כלומר השילוש יושב מתחת הצלב העשוי מעץ. לכן בהתחלה יש גילוי שכינה, ואז הוא רואה שלושה אנשים – זה השילוש הקדוש. כך הנוצרים קוראים את כל התנ"ך – מחפשים בו את הסמלים, ולא מנסים להבין את הפשט. פעם איזו נוצריה אמרה לרב שהיא רואה שיש בתנ"ך יהודה וישראל וחשבה מה זה יכול להיות, ואז הגיעה למסקנה – יהודה זה היהדות, ישראל זה הנצרות. היא אמרה – את יודעת שיש שתי ממלכות. זה היה חידוש עבורה שזה יכול להיות הפשט.

אבל רש"י אומר – תחת האילן, משהו שמחובר אל החיים.

השאיפה של כנסת ישראל – במקום תיקון שעובר דרך המוות, עצים אחדים, לבנה, טיפול הנפש לבדה, טיפול כולל בהכל. "שמיים חדשים וארץ חדשה" – זה תיקון הכל.

פסקה י"א                                                    אור לכ"ד בכסלו תשע"ה

"חובות הלבבות" הוא ספר שנכתב במאה ה-11 בסרגוסה ע"י רבינו בחיי בן ר' יוסף הדיין אבן פקודה. הוא כותב שם משפט מעניין: "ככל שיוסיף הגוף בניין, תוסיף הנשמה חורבן". על רקע המשפט הזה יש לקרוא את דברי הרב.

כל מה שנותן כח יותר גדול לעולם הבא הרי הוא יותר חי באומץ גם בעולם הזה.

הרב קוק מסביר ב"אורות התורה" שמה שאמר רבינו בחיי הוא בגלות, שאז העולם הזה מחריב את העולם הבא, ואילו בא"י זה הפוך.

כשהרב היה צעיר, הוא היה מדריך טיולים. בתקופה ההיא בישובים בשומרון נבנו לראשונה וילות. עד אז ישבו בקרוואנים דולפים. הרב לקח יהודים אמריקאיים לראות את הוילות הראשונות של יהודים בשומרון. בעלת הבית הראתה לקבוצה איזה יופי של בית יש להם. אמר אחד היהודים – זה נראה לי יותר חומרי מאמריקה. הוא התכוון שזה רע. הרב הסביר לו שבא"י אדרבה, יש לחומר ערך. אחרי שהרב הביא לו סוללה של מקורות, בסוף הוא אמר – זה לא פשוט, צריך לראות מה המפרשים אומרים על הדבר הזה.דבר כזה מנוגד לתפיסה המיידית של יהודי צדיק בגלות.

והדבר מתבחן בישראל לענין בנין האומה.

הרמב"ם במורה נבוכים דן באפשרות של האדם לחיות בדבקות אלוקית מתמדת. אומר הרמב"ם שלדעתו רק ארבעה אנשים בהיסטוריה הגיעו לזה – אברהם, יצחק, יעקב, משה. רק הם הגיעו למצב הזה, ואחרים לא הצליחו.

הרמב"ם מיד שואל – אז למה האבות עסוקים כל הזמן ברעיית צאן ובעבודת האדמה, איזו דבקות זו? אומר הרמב"ם – הם עשו את כל זה כדי להקים אומה שתדע את ה'. כל זה לא מפריד לרגע אחד מהדבקות – זה עצמו הדבקות.

כל המאמץ את חיי עולם הרי הוא בונה את האומה בפועל, כי חיותם הלאומית של ישראל המשך היא מהצלחת עולמים.

"חיי עולם" – תורה (בעוד שתפילה נקראת "חיי שעה"). בניין העולם בונה את הנשמה, ובניין הנשמה בונה את העולם.

וזהו הגודל של תורה שבעל פה, שעמדה להשגיר את חיי העולמים במלא מובנם באומה ולהוציא מלבן של צדוקים, שהתלהבותם הלאומית דמתה ללהבת של תבן, שנשתלהבה ודעכה ואיננה, לומר: ברכו את ד' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם.

במסכת ברכות מסופר שבבית המקדש, כשהיו אומרים ברכה, אז היו עונים: "ברוך ה' מן העולם" (במקום אמן בשאר הארץ). הצדוקים ששמעו את זה, הביאו מזה ראייה שיש רק עולם אחד. לכן תיקנו חכמים להגיד "מן העולם ועד העולם", כדי להתנגד לדעה הצדוקית. התורה שבע"פ חיברה בין העולם העליון לעולם התחתון, עוה"ז ועוה"ב.

"להשגיר את חיי העולמים" – להפוך אותם לדבר שגרתי.

חכמים תיקנו שם להגיד "שלום" אחד לשני. מדוע? כי זה שמו של הקב"ה, ורצו שביחסי נימוס יהיה מצוי שם שמיים. לכן גם לא אומרים שלום לפני התפילה. כך משגירים את חיי העולמים במלוא מובנם באומה.

ההתלהבות שלהם הייתה דומה ללהבה של תבן. הם השתתפו במרד נגד הרומאים, אבל ברגע שחרב המקדש נעלמו הצדוקים מן העולם, כי ברגע שאין מקדש, אין קיום לצדוקיות, כי הכל סובב סביב זה שהעולם שלם, וכשהעולם לא שלם – אז הם נעלמו מההיסטוריה.

ומיסוד עולם זה יבנה ויכונן גם עכשיו עמק החיים הלאומיים בישראל ויתגדל בנין הארץ, וכל האמוצים הכלליים ההולכים לעומת התחיה, ההולכת ומתגלה במסבותיההרבות, האחוזות זו בזו בתאר שלשלת גדולה, ארוכה, מסובכה ונפלאה, מפלאות תמים דעים.

אותו עיקרון נצחי של ההלכה, נשאר ממנו רושם בזיכרון הלאומי.

"תמים דעים" – הקב"ה נקרא כך כי הוא מאחד בין הדעות השונות. זו ספירת הכתר, שמחברת את כל הספירות.

אם כך לא רק שכנסת ישראל שואפת לתיקון עולם מלא, אלא רוצה לאחד בין העולמות. ולכן צריך שהעולם הזה יקבל את אימוצו מן העולם הבא, והעולם הבא יקבל את אימוצו מהעולם הזה.

אורות:שיעור מס' 19-אורות התחייה פרק ט

מועד השיעור: טז כסלו תשע"ה 08/12/2014

להורדת השיעור :  לחצו כאן>>

סיכום השיעור ע"י רועי אהרוני הי"ו:

המינות מתוך שיצאה מהמחנה אל החוץ הרי היא נפרדת, מחרפת ומגדפת, אומרת: מי לי בשמים, אע"פ שבפיה תדבר רמות ודבריה חלקו מחמאות.

המינות החלה מיהודים שיצאו החוצה. מי שבא מתוך משבר טראומטי של ניתוק, זה מביא אותו לגידוף.

התלמוד מספר שהנצרות היא טעות פדגוגית של יהושע בן פרחיה שדחה את יש"ו במקום לקרב אותו. כיוון שדחה אותו יותר מדי, יש"ו התעצבן, זקף לבנה והשתחווה לה בהתרסה.

בברית החדשה יש הרבה התרסה נגד הרבנים הפרושים. הפרושים נחשבים שם לסוג של אנשים צבועים, קטנוניים, פורמליסטים, חסרי-אהבה וכד'.

"מי לי בשמיים" – מדוע הרב אומר שאין לנצרות קשר עם אלוהים, הרי היא מצהירה כל הזמן שהיא רוצה קשר עם אלוהים! אלא שהיא רק מדברת כך. הנצרות מדברת על אלוהים, אבל סותמת את הצינור העיקרי של התגלותו. מכיוון שהנצרות אומרת שעם ישראל הוחלף, יש פה בעצם סתימה של האוזניים מלשמוע את דבר ה'.

בקתדרלות העתיקות היו מציירים את בית הכנסת כבתולה שצעיף על עיניה, ומביטה בה הכנסייה כבתולה שיש לה עיניים פקוחות. הטענה הייתה שיש צעיף על עיניהם של ישראל שמונע מהם, מרוב עיקשות, לראות את האמת.

הרב אברהם לבני אמר: הכנסייה הטילה צעיף על עיניה של כנסת ישראל, כדי לא להסתכל על פניה.

רפיון ביטחונם של ישראל, שמתאמצת המינות להרחיב,

המינות מנסה לשכנע את היהודים שאלוהים עזב אותם. לכן הם אומרים "אנו ישראל עם קדושיך".

 אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון ובחירה אלקית נצחית בהם להיות סגולה מכל העמים,

כל התנ"ך מלא בהבטחות על כך שה' לא יעזוב לנצח את עם ישראל.

אחד מהמקורות הוא בירמיהו פרק ל"א פסוק ל':

{ירמיהו, ל"א, ל'} הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:

 אומרים הנוצרים – אתם רואים שהוא מדבר על ברית חדשה. ירמיהו אף מוסיף: {ירמיהו ל"א, ל"א} לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה': {לב} כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

אומרים הנוצרים – הנה, מדובר על ברית שלא מדברת על מצוות אלא על הלב.

יש רק בעיה אחת למול דברי הנוצרים – הדברים שאומר ה' שני פסוקים לאחר מכן:

{לד} כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ: {לה} אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה' גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים:

כלומר, באותו הפרק ממש נאמר שהקב"ה לא יעזוב את ישראל.

אנחנו מסבירים את הפסוקים כפי פשוטם: "אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה" – זה עם ישראל ויהודה ולא עם הגויים, "בְּרִית חֲדָשָׁה" – לא נאמר ברית אחרת אלא ברית חדשה, נוספת. "לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שם הכרחתי אותם, החזקתי בידם. כשמכריחים אותי לעשות משהו, גם אם אני יודע שזה טוב, אני אתנגד. לכן אמר הנביא – "אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי", כיוון שהכרחתי אותם אז הם הפרו. "וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם" – הראיתי להם מי הבוס, מי קובע, זה מאוד לא נעים. זו מערכת יחסים של הורדת ידיים.

"כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" כיוון שהתורה תהיה ספונטנית, היא תנבע מעצמיותם, אז זה יבוא מעצמם. "כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" – יפסיקו ללמד, כי גם לימוד הוא בעצם אלימות, בלימוד אני כופה עליך חומר לימודי.

הדבר הזה קורה, לפי הרב קוק, אחרי שעם ישראל הופך להיות חילוני. החילונות היא האפשרות לקיים את דברי ירמיהו. כל זמן שיש דתיות ונאמנות לדברי תורה, אתה לא יכול לקבל את התורה מרצון. אבל אחרי החילונות נוצרת לראשונה זהות של יהדות בלי מסורת, ולכן היא יכולה לקיים את דברי ירמיהו לקבל את הדברים באהבה.

בדור שבו ניתנה התורה, האנושות הייתה ירודה מאוד, ולכן היה צריך להכריח. רס"ג אומר שהתורה לא הייתה צריכה בכלל להינתן, כי יש די בתבונה האנושית כדי להגיע לכל מה שכתוב בתורה. אלא שזה היה לוקח הרבה זמן והעולם היה סובל. לכן הקב"ה הקדים את מעמד הר סיני, בחסדו הגדול, והיה מוכן לשלם את מחיר הכפייה.

חז"ל אמרו "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" וקיבלו את התורה מרצון, אך זה היה בגלות. עוד לא קיבלו את התורה כאומה מאורגנת בא"י. לכן אנחנו צריכים עוד פורים.

הרי הוא סעיף מסורי הגפן נכריה של הפרדת רשות הגבוה,

"סעיף" = נגזרת. "הפרדת רשות הגבוה" – הסילוק של הרוחניות מהעולם הגשמי. יש איזו מסורת שמקורה בעיקר אצל אפלטון בפילוסופיה היוונית שעושה הבחנה בין הנצחי לבין החולף. הנשמה שייכת לנצח, הגוף לחולף. אין בעצם אפשרות של גישור ביניהם. אם אתה פילוסוף, אתה בוחר בנשמה. אם אתה לא פילוסוף, אתה בוחר בגוף.

בתלמוד (סנהדרין, דף צ"א ע"א) יש סיפור על שיחה בין אנטונינוס, שהוא כנראה הקיסר הרומאי שהיה פילוסוף סטואיקני, שדן עם רבי יהודה הנשיא:

אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאת שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור

אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיה בובכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס בא והרכיבני ונביאם לאכלם רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות מה עשה הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד

אף הקב''ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר {תהילים נ-ד} יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף:

אומר אנטונינוס– המפגש בין הגוף לנשמה יוצר מתח בלתי אפשרי, זה לא יכול להיות בהרמוניה, ולכן המוות עדיף על החיים. יותר טוב שהנשמה תהיה בעליונים והגוף בקבר. זו השיטה הסטואיקנית, שלימדה את האדם לוותר על הנאות העולם. הראייה לכך שהמפגש הנ"ל לא יכול לנצח, הוא החטא. הדבר הזה חדר לנצרות, ייאוש מהעולם הזה. לכן הדבר השנוא עליהם הוא הברית מילה, האומרת שיש קשר בין הדבר הרוחני ביותר לדבר הגשמי יותר.

אותה הרשעה החושבת להפר ברית בשר וברית הארץ גם יחד,

לא צריך יותר ברית מילה ולא צריך יותר א"י. הנצרות היא יהדות בלי א"י. היא חשובה לנוצרים רק בגלל מקומות שיש"ו ביקר בהם.

המדמה בחולשתה הפנימית כי הגוף וכחותיו והעולם החמריוהופעותיו, בחירת האדם ורצונו בכל ערכיו, הנם דברים מופרדים, שיכולים לסכל את עצת ד' העליונה, ותוכל לפי זה ברית עולמים להיות מופרת ע"י סבות צדדיות כחטאות ישראל והתגברות הרשעה החמרית בעולם.

"מופרדים" – הכוונה מופרדים מן האלוהות.

"ברית עולמים" – הברית הנצחית שהקב"ה כרת עמנו.

אומרים הנוצרים – אם עמ"י חוטא, הוא מפסיק להיות עם ה'. זה כמו לומר, אם הבן שלי מתנהג לא יפה הוא מפסיק להיות הבן שלי. אבל זה לא משנה – הוא עדיין הבן שלי.

ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי אלקי עולם ד' עושה שלום ובורא רע והכל עבדיו.

"עושה שלום ובורא רע" – פסוק בישעיהו. גם הרע כלול באלוקות, זהו מונותאיזם מוחלט.

 "ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו", והעולם הגשמי עם כל עומק הרשעה המקננת בבשר, הכל קשור בתנאים שחקק בהם צור עולמים בעולמו, שהוא רשות היחיד של יחידו של עולם, אין עוד מלבדו, "אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליא של מעלה".

"יוצר הכל" – גם את הרע.

היו נוצרים ראשונים שהיו מסרסים את עצמם מרוב שנאה לחומר. גם פאולוס קרא ליצר המיני: הקוץ שבבשר.

בקיסריה היו כמה מאבות הכנסייה שהיו רגילים להתווכח עם רבי אבהו. שאל אחד מהם את רבי אבהו– איך אלוהיכם מחלל שבת? הרי הוא מוריד גשם בשבת וכו'. אמר לו רבי אבהו–הכל רשות היחיד שלו, ברשות היחיד הוא עושה מה שהוא רוצה.

נשאלת השאלה – התשובה של רבי אבהו עוסקת רק בהוצאה מרשות לרשות! אבל בעצם זה מדבר על כל המלאכות: כל מלאכה היא הוצאה מרשות ה"כוח", הפוטנציאל, לרשות ה"פועל".

מה רצה לומר אותו נוצרי? ענייני העולם הזה לא מעניינים את הקב"ה. אמר לו רבי אבהו– לא, הכל זה רשות היחיד.

"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" – מפרשת ואתחנן. הפשט הפשוט הוא – אין עוד מלבדו אלוקים, כמו שאומרים המוסלמים. אבל החסידות, וגם תורת הקבלה, אומרים – אין עוד מציאות מחוץ לו, כל המציאות כולה היא האלוהות, הכל כלול באלוקות. על זה אמרו חכמים – אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליה של מעלה הם חלק מהאלוקות. "מכחישים" מלשון כחוש, מחלישים פמליה של מעלה. הכשפים פועלים באופן עצמי, והם נראים כמו מכחישים את פמליה של מעלה, אך אפילו זה חלק מגבורתה של האלוקות.

ונשמת ישראל באור עליון זה היא שרויה ממקור חיים עליונים הללו היא מקבלת את שפעת חייה,

אור עליון – האור העליון של ההרמוניה בין החומר לרוח, בין הגוף לנשמה וכו'.

על כן תורתו תורת עולמים, ברית עולם לא תשכח, ולא תוכל שום הגברה חצונית או רוחנית פנימית לעבור את פי ד' ולסור מחקותיוחקות עולמים,

כיוון שעם ישראל הוא בחירה הנובעת מהשורש, ובחירת ישראל אינה מקרית, ולכן לא יכול להיות שזה ישתנה באופן מקרי.

ומקור הגבורה והעז, גם זה שמתגלה בכבישת החיים, מתוך אוצר גבורת אל ד' יוצר עולמים היא לקוחה.

גם כשאנו כובשים את החיים, ולא נותנים ליצרים לפעול, זה חלק מאסטרטגיה כוללת. למשל התלמוד מספר שכל דבר שאסור באכילה, יש דבר שמותר באכילה כמוהו.

ולהגשים ולגלות בחיים ובמעשה תוצאת תורה עליונה זו, קרואים אנו לאורו של משיח, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים, מכל הבחירות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל ההשכלות ומכל הקדושות, מכל הנסים ומכל הנפלאות, והעני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה.

אורו של משיח מתנוצץ מכל העברים – מכל העמים, מכל הסיטואציות, מכל הסגנונות. זה חשוב שזה יהיה ככה, כדי להראות את האחדות של הכל. אי אפשר שהפעולה המשיחית תהיה אחרת.

"העני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה". העני הרוכב על החמור זה פס' בזכריה. "הנה מלכך יבוא לך, עני ורוכב על חמור". זה תיאור של המשיח. מצד שני כתוב בספר דניאל "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה". הוא יבוא עם ענני שמים. אז הוא עני או בא עם ענן?

התלמוד אומר – זכו עם ענני שמיא, לא זכו עני ורוכב על חמור. אומר הרב קוק – אלו שני צדדים של אותה התופעה. יש תופעות של דלות – הגאולה מתקדמת בצורה של עני ורוכב על חמור, ויחד עם זה יש תפארת עליונה שמתגלית באופן סמוי, זה עם עננים.

לפני שנתיים הגיע לרב שרקי אנתרופולוג מצרפת ובא לחקור את התנועה המשיחית. אמרו לו שהרב שרקי מייצג משהו בזה. הוא אמר שהרעיון המשיחי כל מיני גלגולים, שדניאל אומר "ענני שמיא" ויש תפיסה "עני ורוכב על חמור". אמר הרב שרקי – ביהדות יש תמיד שילוב של הארות עליונות יחד עם פרגמטיות מעשית-פוליטית. זה חלק אינטגרלי מתפיסת היהדות.

לכן אנחנו רואים בתנ"ך שסיפורים מסופרים פעמיים באופנים סותרים. מבקרי המקרא אומרים שאלו שני סופרים. אלא שזה חלק אינטגרלי של התפיסה התנ"כית: תהליך עליון או תהליך נמוך. האתונות או הנביא המליכו את שאול? גם וגם.

הנצרות לא מאמינה שיכול להיות גם עני ורוכב על חמור וגם על ענני שמיא.